סובלנות ודמוגרפיה

שני סיפורים מרתקים שהתפרסמו באותו יום עצמו (2.9.2002) לכדו את עיני. הראשון היה מאמר מאלף של אסתר זנדברג – העיתונאית היחידה שמטפלת ברצינות הראויה בענייני ארכיטקטורה – ב"הארץ" אשר בישר על מבנה עתיר ממדים שאולי יוקם בירושלים. השני היה ידיעה די קצרה אשר סיפרה כי שר העבודה והרווחה ישי חידש את פעילותה של "המועצה הציבורית לדמוגרפיה".

הפרויקט הארכיטקטוני שעליו סיפרה זנדברג הוא "מוזיאון לסובלנות" שאולי ייבנה בלב ירושלים, לפי תכנונו של האדריכל פרנק גרי, מן המרתקים בארכיטקטים שפועלים כיום בעולם. למרבה ההפתעה נשמר הדבר בסוד כמוס, ודגם המוזיאון המתוכנן (הנראה – אם יורשה לי הקטן להעיר דבר-מה בענייני ארכיטקטורה – כתפריט טעימות מתוך עבודות קודמות של פרנק גרי בפראג, בבילבאו, ובלוס-אנג'לס) מעולם לא הוצג בפני הציבור הישראלי. זנדברג ו"הארץ" רכשו את הזכות לפרסם תצלום של דגם המוזיאון מירחון יפני, ורק כך זכו גם עיניים ישראליות לחזות במבנה שעשוי לשנות לחלוטין את מרכז ירושלים.

אך לא מתאר המוזיאון העתידי משך את תשומת-לבי, אלא תוכנו המיועד: מוזיאון לסובלנות. כמה נפלא, כמה מתבקש וכמה נאות. וכי יש מקום יאה יותר להצגת הסובלנות הישראלית מאשר מוזיאון? והלא מוזיאון הוא בדיוק המקום להציג בפני הבאים בשעריו מיני שאריות מאובקות מן העבר וממצאים מעולם שאיננו עוד. לכאורה, אפשר היה לייחד לסובלנות הישראלית איזשהו אגף קטנטן במוזיאון ארכיאולוגי זה או אחר, ולרכז שם את כל אוסף התגליות והשאריות שלה. אך פרויקט של פרנק גרי אינו עניין שמותר לזלזל בו, ובמעט מאמץ אפשר יהיה להעשיר קמעה את האוסף עד שיהיה בו כדי למלא לפחות אולם אחד מאולמות המוזיאון המוצע.

יוצגו שם מאובנים של סובלנים שנמצאו בחפירות; גוויל עתיק ועליו נוסח הצעת חוק יסוד: זכויות האדם; עותק מדויק של הכרזת העצמאות מן התקופה הפרה-היסטֶרית (שבה עדיין ייחסו לנייר הזה משמעות כלשהי ונמנעו מלעשות בו שימוש סניטרי); ציורי קיר קדומים שקראו לדו-קיום ולא לכהנא; תצלומי מליאת-כנסת ללא ש"ס, מולדת, אלון, קליינר, לנדאו; תמונת משה חיים שפירא ז"ל (ולידה – תמונת אפי איתם וכמה מילות הסבר על עקרון הסובלנות בתולדות המפד"ל מאז ועד היום); פסק הדין המקורי והנדיר אשר הוציא אל מחוץ לחוק מפלגה שהטיפה לגזענות ולגירוש ערבים; וגם את פרוטוקול ועדת הכנסת למעמד האשה מ-1998 אשר הגדירה את מלאכתה של המועצה הציבורית לדמוגרפיה כ"גזענות ופגיעה במעמד האשה".

והמוצג האחרון הזה מביאנו, כמובן, אל העניין השני: חידוש פעילותה של המועצה הציבורית לדמוגרפיה. דמוגרפיה בכלל, ו"מועצות" שכאלה בפרט, הן מטבע בריאתן עניין די בעייתי ודי מביך. הלא עניינה של דמוגרפיה הוא בדיקת הרכב האוכלוסייה על-פי פרמטרים שעקרונות הדמוקרטיה מחייבים במפורש, במוצהר, ולעיתים אפילו באופן חוקי, להתעלם מרובם. לדידה של הדמוקרטיה, כל בני האדם שווים. לדידו של הדמוגרף, חשוב לחלקם גם על-פי דתם, מוצאם האתני, עדתם, צבע עורם, מינם וגזעם.

אין צורך, כמובן, לפסול מכל וכל את הדמוגרפיה, אך מותר בהחלט לקבוע את הכלל הבא: מי שבודק "הרכבי אוכלוסין" ביחידות טריטוריאליות שגודלן כגודל עיר אחת, כפר אחד, שכונה אחת, בית מגורים אחד, בדרך כלל אינו דמוגרף אלא סתם גזען. ומי שרותם את אמות המידה הדמוגרפיות אך ורק כדי לפעול להעדפת קבוצה אתנית, דתית או גזעית אחת על פני זולתה, גם לו לא תועיל ההסתתרות מאחורי התואר המדעי "דמוגרפיה". גם הוא סתם גזען.

יכולים אפוא חברי המועצה של בניזרי להתפתל כאוות נפשם וכמיטב יכולתם (וכמה מן ההתפתלויות כבר מושמעות עד זרא באמצעי התקשורת), והעובדה תישאר בעינה: זו מועצה שכל תכליתה היא להמציא עוד ועוד להטוטים להעמקת האפליה האתנית בישראל, ולפתח עוד ועוד שיטות להעדפת האזרחים היהודים על פני הלא-יהודים. שמה צריך, בעצם, להיות: "המועצה הציבורית לקידום טוהר-הדת בישראל". בן-תרבות, ואין ספק כי יש כאלה בקרב 37 חברי המועצה, צריך להדיר רגליו ממנה בטרם ידבק גם בו הרבב.

ודומה כי אין המחשה נאמנה יותר לקלסתרה הנוכחי של מדינת ישראל מאשר העובדה ש"סובלנות" היא בה מוצג מוזיאוני ו"דמוגרפיה" נושא לפעילות ציבורית. הלוואי ונזכה להגיע לימים מבורכים שבהם הדמוגרפיה תוצג במוזיאון, והסובלנות תעסיק מועצות ציבוריות של מיניסטרים. אז, רק אז, נדע שהגואל בדרכו לציון.