מחלים מהכוויות

"בעשיית 'השרוף' שיחררתי אגרסיות. מאז למדתי להיות סלחן, וזה משהו שאני מציע לכולם", פותח חיים צינוביץ' את השיחה שלנו, עוד לפני השאלה הראשונה. "אני טוטאלי בחשיבה שלי, אבל למדתי לאמץ את הגישה של זרימה עם הדברים. אני חושב שזה שורש העניין: לנסות להיות טובים אחד עם השני, שכל אחד ידאג שהוא יהיה בסדר, ואז הכל יהיה בסדר. למדתי שעם חיוך אפשר להשיג הרבה יותר מאשר עם תוקפנות, וזה המסר שלי - BE LIGHT עם דברים, גם אם הם נראים לכם קשים. קחו הכל בפרופורציות.
"'השרוף' היה התעסקות ברגשות. זה לא כוון כלפי אף אחד, בטח לא כלפי העיתונאי גדעון מרון. לא רציתי לפגוע באף אדם. הרי אם היינו רואים את זה בסרט, זה היה משעשע אותנו מאוד. היום אני מבקש את סליחתו של כל מי שפגעתי בו, ואני מצפה ומקווה שגם גוף גדול כמו 'ידיעות אחרונות' יראה את גדלות הרוח הראויה למעמדו ויקבל את ידי המושטת לשלום ולברכה".
ב-28 באפריל 2000 התפרסמה במוסף "7 ימים" כתבתו של מרון תחת הכותרת "השרוף זה אני". בדיעבד כולם טוענים כי חשו שסיפור השרוף הוא סוג של מלכודת, אבל אף אחד לא הצליח אז להצביע על הנקודה. היד החרוכה של איש הפיל, המתגורר בגפו במבנה נטוש ברמלה, שמו של המפיק הגדול מתנה (שנקשר בחיים משה ובדקלון), ובעיקר התמונה האחת ששווה אלף מילים - כל אלה נסכו תחושת אמינות.
פרשת "השרוף" פוצחה באתר האינטרנט "עניין מרכזי", כשלפיקנטריה הוסיפה העובדה שרמי יצהר, עורך האתר, היה קצין במצ"ח. לאחר מכן באו החשיפה הגדולה של צינוביץ', ההופעה אצל יאיר לפיד, והשאר היסטוריה. העיתונות נחצתה לשניים: היו שקראו לו נוכל ורמאי והיו שדיברו בשבחי התרגיל המבריק.
שנתיים וחצי אחרי, כשבפתח יום כיפור, אני מבקרת את צינוביץ', 35, בדירת הגג שלו בתל אביב, מול הים, ונדמה כי "השרוף" נמחה עם קצף הגלים. קיתונות של דיו נשפכו לתוך תיק הארכיון שלו, הפרשה נותחה מכל הכיוונים, ולפחות בשלוש קתדרות אקדמיות לומדים את פרשת "השרוף" זו השנה השלישית ברציפות.
הוא מסכים איתי שהכתובת היתה על הקיר. הרי הוא תמיד הבטיח נקמה. שמו של צינוביץ', שהבליח כמטאור בהיותו רק בן עשרים ("מחלידים", "ציפור שלי טורפת"), נופץ מול גלי הביקורת, תקליט אחר תקליט, פרויקט אחר פרויקט. "השלימו עם העובדה שיש אחד שעושה דברים עם קורטוב של טירוף, שלא מזיק לאף אחד", אמר בעקבות פרויקט ה"ג'יבריש" ב-93' ("סוניה", "יא צין צין"), שנחל הצלחה בימתית אבל כישלון קופתי, ובעקבות "קצת פורקן, קצת חום, קצת אהבה", דיסק רוקיסטי, שכלל להיטים כמו "תן לו בראש" ו"לך עם הכעס". אותו דיסק לווה בריב גדול עם חברת התקליטים, בגלל רצונו לעשות אותו בדרכו שלו, זכה לביקורות בנוסח "תקליט אינתיפאדה, לא עם אבנים אבל עם פטיש מפוצץ", והדה בושס פשוט הציעה לפצפץ אותו. אז נכון, היו לו גם שירי חום ואהבה כמו "עוף החול" ו"גדל הילד", והוא שר יוני רכטר, אבל מי זכר?
וככה הילד הקטן עם הגיטרה הגדולה, שלא מזמן עוד הינחה על כורסת "עד פופ", הרגיש זנוח. עם גלימות, טורבן, מצנפות, עדיים, מעילי עור עם ניטים ונעליים מוזרות הוא הפך להיות הילד הרע של המדיה. "מעולם לא הצהרתי על שפיות גבוהה. אחוז הטירוף שלי גדול למדי, יש בי הרבה אלימות עצורה", הוא אומר. בהמשך סוקרו בהרחבה פרשיות האהבים שלו עם שיר גוטליב, לאה עוז המנוחה וסיוון שניידר. המכות, התזזית, הרצון האובססיבי להיות גדול מהחיים וההתבטאויות שלא איחרו לבוא: "הניסיון של התקשורת הוא תמיד להוריד, לעשות אותי עממי, להראות שאני יומיומי, משהו שהוא לא גדול מהחיים, שהוא לא גיבור", ואחר כך "החיים שלי זה עיסוק בלעבור דרך הרבה דמויות שנמצאות בתוכי... לבלבל את האויב...".
בלי שום זכר לטורבן הכתום של אז ולחולצות המשי, עם חולצת טריקו אפורה של ארמאני וג'ינס הוא אומר לי: "אני תמיד אומר שהחיים פה הם באמת בגובה פיתה. YOU CAN NOT BE HIGHER THAN LIFE. המציאות זורקת אותך למטה. כן, הייתי מגלומן. הייתי בהחלט פאשיסט קטן, פאשיסט הומאני, להרוג את הרעים לרצוח אותם בעינויים. סתם... גם היום אני סוג של מגלומן, אבל מגלומן צנוע. את יודעת מה, אם זו כתבה ליום כיפור, אז אלה אולי הדברים שלמדתי בדרך הקשה. ככה למדתי להיות יותר צנוע וגם לסלוח למציאות. פעם אהבתי סרטים עם גיבורים. תמיד ראיתי בעצמי גיבור, משהו שלקוח מסרטי פנטזיה כאלה, 'הנסיכה הקסומה', TRUE LOVE. להאמין במונחים כאלה ובתכל'ס לעשות אקט כמו 'השרוף', זה להיות הכי גיבור בעולם. כולם אמרו 'איזה ביצים יש לך, איך לא פחדת להיכנס בעיתון'. אני תמים, כי אני באמת מאמין שיש TRUE LOVE ויש גיבורים, ומצד שני יש את המציאות שאני חי כאן. היום אני שוחה בים ולידי בן אדם אומר לי, 'צינוביץ', אתה מלך התקשורת עכשיו'. ואני מצד אחד מתעצבן, מה עשית ממני מלך התקשורת, אני אמן, ומצד שני אני ממשיך לשחות...".
אחרי שנתיים של היסטריה סביבו, עם אלבום פלטינה ל"השרוף" הראשון, זהב ל"השרוף" השני והופעות בלי סוף, צינוביץ' רוצה לנוח. הוא שמח שברחוב מכנים אותו שוב בפשטות "צינוביץ'" ואומר ש"השרוף" היה עוד אחת מהדמויות שלבש כאמן-זיקית ותו לא. עם זאת, הוא יודע שגם אחרי "השרוף", שבאופן פרדוקסלי הביא את הקונצנזוס של הקהל אליו, הוא בחיים לא יהיה בלב הקונצנזוס. "אני רוצה להגיד לך שמתישהו אנשים קיבלו את הפרופורציות. אני חושב שבסך הכל הסתכלו ואמרו וואללה, אחרי הכל צודק הצינוביץ' הזה. מה הוא כבר עשה? קצת שיחק לנו ברגשות? קצת טלנובלה? אנשים כאן חולים על טלנובלות. תני לפולנייה דרמה והיא ברקיע הרביעי.
"שבוע לפני 'השרוף' היתה כתבה של גיל ריבה ב'ידיעות אחרונות': 'חיים צינוביץ' מסרב להיעלם, וחבל'. אנחנו יודעים שזה מין ז'אנר עיתונאי שגור, אבל תחשבי מה קורה לאמא שקוראת דבר כזה? וזה פאקינג הג'יבריש, שבחלוף השנים היה לכולם מין בון טון שכזה, אבל אז כתב עליו עמית שהם שזה 'פח זבל מוסיקלי', ואבי אפרתי כתב 'אני לא מבין איך חברה כמו 'הליקון' מרשה לעצמה להחזיק זמר כמו חיים צינוביץ''. חצי שנה אחרי כבר לא הייתי ב'הליקון'. כאב לי שאמרו עלי דברים איומים. דיברו על צינוביץ' המגלומן, על זה שמחפש גימיקים כמו ג'יבריש, בעוד שכולו זו היתה אמירה מהמקום שבו המילים לא יכולות לבטא, מרוב כאב. אז אני אומר, היום אף אחד כבר לא צריך לבקש סליחה. כולם קוויטים.
"בעקבות 'השרוף' אנשים הבינו שצינוביץ' רצה קודם כל להחזיר לעצמו את הכבוד האבוד, משהו שכולנו רוצים לעשות מפעם לפעם. כל אחד רוצה לתת לממסד בראש, בכל שיר שלי היה איזשהו מסר, ואני חושב שבמקרה שלי אנשים למדו להסתכל פנימה".

התיכנון היה לפרטי פרטים. מה חשבת כשעשית את זה?

"לא חשבתי. זה לתכנן מהלכים, זה לתפור את הפאזל. אם כי, האמת, זה לא נעשה בלי להביא בחשבון את התוצאות. זה כמו להיות במאי ולהתרכז בזה. אתה מביא את השחקנים, התפאורה, הכל. הבאתי את המחזה הזה, ניצחתי עליו, הוא נערך להצגה שלמה וזהו, נגמר".

הדרך למטרה היתה חולנית.

"דווקא בעיני היא לא היתה חולנית, אלא מרגשת. ברגע הראשון שאת חושבת על זה, עניין הנכה, 'השרוף', הוא קשה, כמעט פורנוגרפי. מצד שני, לא עשיתי כאן שום דבר שהוא מעבר לגבולות ההיגיון, הסימבול, הסמנטיקה. אמרתי שעשיתי פיגוע באמצע היום. פתאום צץ 'השרוף' והפך את המדינה לכמה חודשים. בפקולטות לתקשורת, משפטים, פירסום ושיווק לומדים את זה עד היום. הדבר לא כוון נגד הפרטים, אלא נגד 'השיטה'. תחשבי, כמה האמנות שלי פוספסה ולא נחשפו אליה עוד בטרם היתה רלבנטית לתקופה ההיא, כי השיטה הגבילה אותה.
"'השרוף' היה בלתי ניתן לשליטה מבחינתי. אני רק יכול להגיד לך שהיה בהכנה של זה טראנס של רגשות. זה היה כואב וזה היה מרגש וזה היה מצחיק וזה היה מהפנט, ברמה שבה כל הפרטים הפכו למכלול אחד".

זה לא היה מפחיד?

"היה גם מפחיד. הפחיד היום שלפני יאיר לפיד. קודם כל, קרו בדרך הרבה דברים שהיו מאוד מלחיצים, כמו למשל שתמונות שלי נמכרו למערכת 'העיר'. הרי צילמתי הכל במצלמה נסתרת, ופתאום הבנתי שתמונות שלי מתוך הסרט, כשאני מתלבש באחת הנסיעות ל'השרוף', עומדות להתפרסם בעיתון בשמונה בערב. היה חשש שהתמונות יגיעו לפני יאיר לפיד בתשע וחצי, וזה היה הורס הכל".

מה עשית?

"צילצלתי לעורך 'העיר' ואמרתי לו: 'אם אני נופל, אתה נופל יחד איתי'. התכוונתי לזה שייתן לי לספר את הסיפור בדרכי שלי, שלא יעשה לי מחטף עיתונאי. אני מאמין שרק אני טוב בלהסביר את עצמי. חמישה ימים המדינה רעשה. 'ידיעות' אמרו 'זה הוא' ו'מעריב' שמחו לאידם, אבל עד לאותו רגע לאף אחד לא היתה הוכחה שאני זה 'השרוף', ואצל יאיר זה עמד להתגלות. הרגעים האלה היו מאוד מפחידים. אגב, מי שמכר את התמונות בשביל שכר סופרים של 300 דולר היה הצוות שצילם את המייקינג אוף. ובאמת, 'העיר' דחה את יציאתו עד אחרי יאיר לפיד. המשאיות עמדו וחיכו. אני חושב שאם הייתי אז נופל, הייתי צריך למחרת לעזוב את הארץ".

למה?

"כי זה היה פיפטי פיפטי, דעת הקהל לפני יאיר לפיד, והייתי חייב להטות את הכף לטובתי ולהסביר לאנשים למה, ואת הלמה הזה רק אני יכולתי לעשות. אחת התמונות שעשיתי פעם ל'השרוף' היתה מאוד מבהילה, כיוונתי בה אקדח קדימה וגם לרקה. זו היתה פעולה שבין התאבדות לבין לידה מחדש, כי אם אנשים לא היו מבינים למה זה נעשה, הייתי הופך להיות האדם השנוא ביותר במדינה. אחד הדברים שגדעון מרון אמר לי כשסיים את הכתבה היה, 'זה מדהים, כי העיניים שלך מדברות'. ואני חושב שאנשים היו צריכים לראות את העיניים שלי כדי להבין למה זה נעשה".

באיזה מצב נפשי היית באמת?

"של אין לי מה להפסיד. תיסכול. זה אבי אבות הכאב. תיסכול יכול להיגרם מאהבה, מחיים, מעבודה. זו ההרגשה שמלווה נכה. הייתי נורא ממורמר כשראיתי קולגות שלי שנורא מצליחים והולך להם ואמרתי לעצמי, פאק, אני שם אותם בכיס הקטן. ואני חושב שזה היה הרגש הכי איום. היום העולם הפך להיות הרבה יותר נקי, תסתכלי על המדינה. כבר לא עושים מהפכות".

ואתה אוהב את זה?

"אני משלים עם זה. זה נפל לי טוב עם הגיל. גם פתטי להסתובב בגיל 35 עם תלבושות מוזרות. בעולם של אז היה יותר צידוק להיראות אחרת, להיות אחר".

התבטאת תכופות שיש בך אלימות, ובנסיבות מסוימות דאגת להראות אותה.

"זו לא אלימות, אבל אני יכול להגיד שאני טוטאלי. כל מה שאני עושה, אני הולך איתו עד הסוף. כשאני אוהב אני אוהב, כשאני שונא אני שונא. אין ביניים".

אם היו שולחים אותך להסתכלות בעקבות "השרוף"?

"אני אומר לך את זה בתור בן אדם שעשה טריפים - זה הטריפ הכי ענקי שעשיתי בחיים שלי. זה EVAW ענק, זה לתפוס את הגל הכי גדול שיש ולהישאר עליו המון זמן בעמידה".

סוג של הפרעה נפשית?

"לא, אני לא חושב שאני מופרע. אני חושב שאני נורמלי לחלוטין, רק שזה מה שאומרים בדרך כלל כל הלא נורמלים... אני לא יודע מה יהיה, הכל יכול לקרות. לפני חודשיים צילצל אלי עיתונאי ידוע שרצה לכתוב את הביוגרפיה שלי, ואמרתי לו שזה נראה לי הכי מצחיק בעולם, כי לך תדע איך זה ייגמר".

מה, אתה מסוגל להתאבד?

"זה לא, אבל נפתולי החיים יכולים להוביל לכל כך הרבה מקומות... לפני שבועיים התארחתי בתוכנית של ג'ודי מוזס, ומרים בנימיני הסתכלה לי בקו החיים ואמרה לי שהוא ארוך מאוד, ואמרתי שאני יודע מה זה לחיות עם כאב הרבה שנים. ואז פתאום חשבתי שאם זה לחיות לאורך שנים ולהיות נורא זקן, אז אם משהו בחיים יתפקשש לי, אני אמשיך לחיות בכאב המון שנים".

השתמשת בקיפוח דרך הזמר המזרחי, אותה קלישאה שחוקה של המזרחים שראוי שניפטר ממנה.

"קודם כל, בתור חצי מרוקאי מותר לי לעשות את זה. את יודעת מה קורה לחוזרים בתשובה, שנהיים יותר אדוקים מהדתיים. אותו דבר קורה למי שמגלה את מרוקאיותו. אם כבר נגענו בנקודה הנקמנית, אז אני חושב שלנקמה יש אלמנט מרוקאי פר אקסלנס. חוץ מזה שהמוסיקה המזרחית היא קונצנזוס היום, היא כמו 'ידיעות אחרונות', כך שזה רק עשה לה שירות. 'הקשיבי לקול' זה שיר שתמיד רציתי לעשות אותו, לאו דווקא בתור חיים צינוביץ'. זה כיף אמנותי שאי אפשר לבטל אותו, לעשות מוסיקה מזרחית כזאת. כל אמן היה מת לעשות את זה. אני יודע שגם ברי סחרוף עושה את זה בהופעות שלו".

על מה הכאב הכי גדול שלך?

"אני חושב שאובדנים לתקופות קצרות יצרו את הכאבים הכי גדולים שלי. כשאני נפרד ממישהי שאני אוהב, אני משתגע, ותראי איך הסיפור שלי ושל סיוון שניידר שזור בסיפור של 'השרוף'. גם בטקסטים אלה דברים שהיו עם סיוון. ליטפנו כלב והידיים שלנו נגעו. אבל בסופו של דבר אני חושב שהכאב הכי גדול לאורך השנים, כמו אצל כל אמן, הוא הצורך הזה לכבוש את העולם. אתה במלחמה בלתי פוסקת עם עצמך, אם להגשים את החלום ואיך להגשים אותו, והעולם יכול להיות שלושה רחובות מפה - או כל העולם".

אמא שלך, שגידלה אותך לבדה, היא אחד הכאבים שלך.

"אמא שלי היא אחד הכאבים הכי גדולים בחיים שלי. התיסכול שלי לגביה הוא שאני חושב שאמי היא אחת האנדרטאות הרעות לכך שהחיים לא תמיד נותנים את מה שמגיע. לאמא שלי היה מגיע הרבה בחיים האלה. רק מלראות אותה ומלדעת איזה מסלול היא עברה. אמא תמיד חינכה אותי להשיג את מה שמגיע לי, לרדוף אחרי החלומות שלי ולשמור על הייחוד שלי. אני גם יודע שבאיזשהו אופן היא חיה את חייה דרכי. השמחות שלה זה השמחות שלי, הכאבים שלה זה הכאבים שלי. ככה זה כנראה בנים יחידים...".

לא פעם אמרת שבלעדיה אתה אבוד בעולם.

"זה נכון. ביום שהיא תלך בדרך כל בשר, אני לבד בעולם".

אבל יש לך אהבות גדולות.

"תשמעי, מה זה אהבות? תמיד אני אומר שמי שמקבל אותי הכי יפה כשאני בא הביתה, זה הכלבים שלי".

האשה שאיתו

בשנתיים וחצי האחרונות יש לחיים צינוביץ' בת זוג לחיים, מורן אייזנשטיין. היא קוראת לו נוש. לא שאלנו איך הוא קורא לה, אבל היא שם. אייזנשטיין מגישה זו העונה הרביעית את "Y בלילה" ב"יס" עם אריק משעלי, רפיק קמחי ושירי בן ארי, משתתפת בהצגה לילדים "מסביב לעולם בשמונים שירים", עם עודד מנסטר ויסמין דאימונד, מנהלת את "מגה בייב", חנות תל אביבית לבגדי מעצבים. וחוץ מזה יש לה שני חתולים, ולחיים יש שלושה חתולים ושני כלבים.

איך החיים לצידו?

"חיים אדם מאוד אינטליגנטי, אז נורא כיף להיות לידו. תמיד ידעתי שאני רוצה מישהו שאוכל ללמוד ממנו משהו, ומחיים אני לומדת המון, מבחינת החיים בכלל וגם מבחינה מקצועית. הוא בן אדם של עבודה ועשייה ומבין עניין. אין דבר שאשאל אותו, בכל תחום, שלא תהיה לו תשובה עליו. הוא גם מפנק".

איך?

"למשל באמצע היום הוא לוקח אותי למסז'ים. אנחנו גם מאוד אוהבים לנסוע לחו"ל ביחד, אפילו לקפיצה קצרה לטורקיה או לקפריסין, העיקר לצאת קצת מהשיגרה. זה גם עוזר ליחסים ושומר על הזוגיות, כי ביום יום אנחנו נתונים לכל כך הרבה לחצים וזה משחרר".

אתם שניכם נורא יפים וסקסיים.

"אומרים ככה, תודה. בואי נגיד שחיים הוא צ'ארמר, יש לו קסם והוא סקסי. יש בו גבריות וקצת ערסיות ועמך, שאני אוהבת. בגלל זה התאהבתי בו, כי הוא לא שיגרתי".

ומה את מעניקה לו?

"אני חושבת שמאז שחיים איתי, הוא נהיה בן אדם הרבה יותר טוב. אומנם הוא מאזניים ואני דלי, אבל באיזשהו מקום אני מרגישה שאנחנו מאזנים אחד את השני. לדוגמה, מבחינת נקיון הבית, מאז שהוא הכיר אותי הבית שלו מצוחצח ומבריק. הוא כזה חמוד. תמיד כשאנחנו יוצאים, הוא מתאים את הבגדים שלו למה שאני לובשת. חשובים לו הדברים הקטנים. הוא גם אומר לי שעשיתי אותו בן אדם יותר טוב. אני מאוד משפחתית, וחושבת שהצלחתי ללמד אותו שמשפחה היא מעל לכל".

מה הדבר הכי משוגע שעשיתם ביחד?

"לא עשינו סנפלינג, אם זה מה שאת שואלת, אבל כל יום הוא לא שיגרתי אצלנו. אנחנו לא אנשים רגילים, וכל יום אנחנו חיים בטירוף. הדבר הכי מטורף שעשינו היה ג'ט סקי בטורקיה. אבל זה הדבר היחיד, כי אני מאוד פחדנית".

ואיך את מפנקת אותו?

"אני קונה לו כל מיני מתנות ובגדים, לוקחת אותו לצימרים. אני מבשלת לו ארוחות ערב מגניבות ומפתיעה אותו בדברים רומנטיים. ביום האהבה האחרון לבשתי בגדי מלצרית והזמנתי אותו לארוחת ערב אצלי בבית, מאל"ף ועד ת"ו, הכל כמו במסעדה, עם תפריט וקינוחים".

ומה עם להתחתן?

"אנחנו חושבים על זה, אבל זה משהו שצריך לבוא מבפנים. אנחנו מחפשים דירה לשנינו. אם יהיה לנו טוב כמו עכשיו, נהיה מאושרים ביחד ונחליט שאנחנו רוצים ילדים - אז בוודאי שנתחתן, למרות שאני לא חושבת שנישואין הם המילה האחרונה בקשר".

את יודעת למה הוא אמר בראיון שהכלבים שלו הם שמקבלים אותו בהכי הרבה אהבה כשהוא מגיע הביתה?

"כי באמת אנחנו לא גרים ביחד, וכשהוא חוזר הביתה למיטה שלו, לבד, אז בסופו של דבר החיות שלו נמצאות שם".

מה דעתך על פרשת "השרוף"?

"צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, להבין למה הוא עשה את זה ומאיפה הדברים נבעו. אני בטוחה שחיים לא התכוון לפגוע באף אחד. הוא בסך הכל בן אדם טוב, וכל כוונתו היתה לזעוק משהו החוצה, שיבינו אותו, שיתייחסו אחרת לאמנים בארץ, שישימו לב לדברים הקטנים... פתאום, כשהוא היה 'השרוף', היו לו ראיונות והופעות בכל מקום. איפה כולם היו לפני זה?".

לא שותקים

ב-19-18 בספטמבר יתקיים בגני התערוכה ה"דיסק מרקט", פסטיבל הדיסקים הראשון מסוגו, שכותרתו "לא עוד אמנים שותקים". חיים צינוביץ' מפיק את הפסטיבל יחד עם חברת "קשרים" בע"מ (חיים לוזון וויקי כביה).
"זה יהיה בעצם הפנינג ענק, שמשולבת בו מכירת דיסקים אוריגינליים במחירים חסרי תקדים, כשאנו מאחדים את חברות התקליטים ליומיים של מאבק גלוי בשוק הדיסקים המזויפים", אומר צינוביץ'. "בכל יום יופיעו 12 אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם חמי רודנר, דנה אינטרנשיונל, ירמי קפלן, סאבלימינל, "פורטרט" ואדם. יהיו מתחמים שונים של שירה בציבור, די ג'ייז ואמני רטרו, כמו גבי שושן, שרי ועוזי פוקס. בגדול, זה אירוע שנועד להעלות קצת את הסקס אפיל של האמנים בארץ". פרט למוסיקה יהיו דוכני אוכל ושתייה, ולחובבי הכדורגל אף יוקרן על מסך גדול המשחק בין מכבי חיפה למנצ'סטר יונייטד. מנחים דידי הררי ומורן אייזנשטיין.
מחיר כניסה לאדם 20 שקל. לקוראי "פנאי פלוס" כרטיס שני חינם.