שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יצחק לבד מחזיק מעמד

    "הגעתי לקרקעית של הקרקעית. יותר נמוך מזה אין", אומר יצחק קלפטר על שנותיו הרעות, שכללו התפרצות מחלת נפש והידרדרות לרחוב. בעבר הוא הלחין עשרות להיטים, שר בהרכבים מצליחים והטביע חותם גם כסולן. עכשיו הוא זוכה לעדנה מחודשת ואלבומיו "יצחק", "לבד" ו"מחזיק מעמד" יצאו בפורמט דיסק

    "הנאיביות שלי מיצתה את עצמה", מסכם יצחק קלפטר את התהליך הנפשי-כלכלי שעבר בשנים האחרונות, רגע לפני שאנחנו נפרדים לשלום. את הראיון, בו דיבר בגילוי לב, עשינו ב"תוצרת הארץ", בית הקפה השכונתי של קלפטר בכיכר מסריק בתל אביב, לרגל צאת שלושת תקליטיו הנושנים, "יצחק", "לבד" ו"מחזיק מעמד" במהדורה מחודשת, על גבי דיסקים.
    קלפטר מודל ספטמבר 2002 הוא אדם עב מידות. כרס גדולה, מכנסיים קצרים אחוזים בשלייקעס, עיניים בוהות בחלל במבט חסר פשר. מעשן בשרשרת. לפני שאנחנו מתחילים, אני שופך על השולחן את כל תמונותיו מהארכיון, המעידות שפעם, לפני שנים, צ'רצ'יל היה על תקן סופרסטאר מקומי. הוא נפעם ומתחיל לדפדף במה שנראה, לפחות על פי התמונות, כיריעת חיים רחבה, עשירה, מאושרת ושופעת אופטימיות. קמטיו מתרככים ולחלוחית נקווית בקצות עיניו: "בוא הנה, איזה תמונות, מהגילגול הקודם... יא אללה, איך הייתי רזה פה, הלוואי היום ככה".
    את עיינה אילון, חברתו לחיים מ-72' עד 76', הוא מזהה בשמחה. תמונות ייחודיות מ"קלפטר וחברים", ספיישל שעשו לו בטלוויזיה בנובמבר 81', הוא זוכר היטב: "אז הייתי בשיא", הוא אומר בעצב. תמונה מלהקה צבאית, צוות הווי סיני, בו שירת בין 68' ל-71', הוא מזהה בקלות, כמו גם תמונה מגיל 16, מג'מבורי להקות קצב ב-66'. תמונה עם מונה זילברשטיין ז"ל: "היה לי איתה רומן של חודשיים, אבל היא היתה בלתי אפשרית". תמונה רומנטית במיוחד עם ורד קלפטר, אשתו לשעבר, מעלה על שפתיו חיוך נוסטלגי. תמונה נוספת בו הוא עומד איתה מתחת לחופה, כשלימינו אבי הכלה. "הורי נפטרו לפני שהתחתנתי", הוא אומר.
    על תמונה משותפת עם דורי בן זאב הוא מספר: "זה היה ב-72', במופע שנקרא 'יש פרנסה', הופעה משותפת של 'אחרית הימים' ואריק איינשטיין, שדורי הינחה". תמונה עם יעל לוי ("שרה הרבה שירים שלי: 'עד עולם אחכה', 'אי ירוק בים', 'שיר הנאיבית'"). תמונה עם מירי אלוני מתקופת "אחרית הימים". תמונה עם עירית בולקא ("היה לי רומן איתה... יו, תראה איך היא נראית כאן, כמו אסתר עופרים"). תמונה משותפת עם מישה סגל, אלי מגן, מונה זילברשטיין ז"ל, צבי שיסל, מתי כספי, שלמה גרוניך, צביקה פיק וגבי שושן. הוא לא זוכר מתי ואיפה צולמה התמונה המיתולוגית. "אולי מהפתיחה של 'אחרית הימים', תקופה של סקס, סמים ורוק'נ'רול. זה נוגע לי ללב, מזכיר לי תקופות נשכחות".

    חיים קשים?

    "תשמע, בחרתי בחיים של מוסיקאי, שזה אומר שלא בחרתי להיות מהנדס חשמל. לפעמים אני אומר לעצמי שאם הייתי מהנדס חשמל, היתה לי פרנסה יותר טובה. כן, אין ספק שאלה חיים קשים. לפעמים הגעתי למצבים שלא היה לי כסף ולא היה לי איפה לגור, והיו תקופות שהרווחתי. אבל אלה החיים שבחרתי. השקעתי, למדתי, קיבלתי מילגות. היה לי ברור שלא יעזור כלום, אני אהיה מוסיקאי. סיכום להיום? מצבי לא רע יחסית... אני לא עושה הרבה כסף, אבל היום יש לי איפה לגור, מה לאכול. אני לא חייב שום דבר, אין לי אוברדראפט, אני מטופל. אני כבר לא הומלס".

    דודו טופז אירח אותך בתוכניתו, וגילה שבמשך שנתיים ישנת בגנים ציבוריים. איך זה קורה לאמן בקנה מידה שלך?

    "לא שנתיים, אבל נכון שהיתה תקופה כזו. תשמע, אמנות זה דבר אחד ומלחמת קיום זה דבר אחר. דודו טופז קצת העצים את זה. לא ממש ישנתי בגנים ציבוריים, אבל גרתי אצל חברים פה ושם, אוכל אצלם. גרתי אצל אריאל זילבר, אצל דורי בן זאב, אצל אחי, אצל הדודים שלי".

    איך הגעת למצב כזה?

    "פשוט לא היה לי כסף. לא היתה עבודה. היו לי עבודות מזדמנות כאלה. גדלתי בדירה של אמי, דירה בדמי מפתח ברחוב הירקון, ואחרי שהיא נפטרה פינו אותי ממנה בתוקף צו בית משפט. לא היו לי זכויות. ואז לא היה לי איפה לגור. לא היה לי כסף לשכור דירה. שום דבר. גם לא הייתי מודע לזה, כי רק המוסיקה עיניינה אותי, המוסיקה היתה בשבילי הכל. הכל. לא חשבתי שבחיים צריך לדאוג שתהיה לך דירה ופרנסה, שתהיה לך אשה, שיהיו לך ילדים. אני חושב שזה היה מתמימות. היום אני מבין שמוסיקה זה מקצוע, אבל מלחמת הקיום זה 'אין רחמים'. אם אין לך כסף, אתה גר ברחוב... ואז, בגיל 28, חליתי במחלת נפש. בשיחות עם הרופאים הם לא ידעו להסביר מה בא קודם, הביצה או התרנגולת. האם העובדה שלא היה לי כסף גרמה למחלת הנפש, או מחלת הנפש גרמה לזה שלא יהיה לי כסף".

    תוכל לספר מה קרה לך בדיוק?

    "אושפזתי ב-78' במצב פסיכוטי. הייתי בדיכאון, המחשבות שלי רצו מהר מדי, לא התנהגתי בסדר. הייתי מדבר עם כל מיני דמויות דמיוניות. למשל, הייתי יכול לשבת איתך ולדבר עם דמות שקיימת רק אצלי בראש. הלכתי ברחובות ודיברתי אל עצמי בקול רם... היה לי בלגן... בסוף אישפזו אותי ב'גהה'. הייתי שם חודשיים. אז גם הבנתי שעשיתי טעות בכך שלא דאגתי שיהיו לי בית ומשפחה. הגעתי לקרקעית של הקרקעית. יותר נמוך מזה אין.
    "ההידרדרות הכלכלית שלי התחילה ב-79'. עבדתי קצת בתיאטרון חיפה בהצגה 'קריזה', אבל זה לא הספיק. הפרידה מ'כוורת' ומההצלחה היתה עבורי טראומה לא קטנה. נהיה מצב מבולבל, שלא הייתי מסוגל להתמודד איתו".

    מה היתה הדיאגנוזה?

    "דובר על סכיזופרניה. זו מחלה כרונית, אבל כל עוד אני לוקח את התרופות, אני מאוזן. היו תקופות שהפסקתי להשתמש והמחלה חזרה. עכשיו מצאו לי את התרופה המדויקת ומבחינה זו הכל בסדר. מאז עברתי עוד הרבה משברים בחיים".

    המוסיקה היתה עבורך סוג של מפלט מהחיים?

    "כמו שמיכאל (תפוח) מתאר את אריק (איינשטיין) כמי שלא יודע להכניס תקע לשקע, גם אני בעצם קצת כזה במגע עם המציאות. אני קצת מנותק. אני לא איש של כספים, שעושה עסקים, שמשקיע. אם כי למדתי קצת, והיום אני משתדל לעשות עיסקאות משתלמות".

    נחתת על הקרקע?

    "כן, אבל אי אפשר לדעת. החצי הראשון של 2002 היה טוב. היו כמה הופעות טובות מאוד. הופעתי תמורת תשלום, פעמיים אצל יצפאן ופעם אצל דודו טופז. היה ערב שירים שלי ואיתי בפסטיבל הפסנתר בעיריית ת"א. עכשיו אני מופיע במסגרות יותר קטנות, עם גבי שושן, עם להקת 'הסיקסטיז', עם אפרים שמיר ולהקתו. דברים כאלה. אני מרוויח בסדר, יש לי אוויר לנשימה. השינוי לטובה התחיל מההופעה האחרונה של 'כוורת' ב-98'. עשינו 'חבילה' טובה. מאז אני מרוויח די טוב ומחזיק מעמד".

    חוקי הגיל חלים עליך?

    "בלי ספק... היום אני בן 52, זה כבר לא 25. אבל אני מצליח בהופעות. הקהל אוהב אותי, צעירים אוהבים אותי. הם אוהבים איכות ואני מספק אותה, אז לא מסתכלים על הגיל".

    בני העשרים-שלושים של היום מכירים את השירים שלך?

    "כן, יש לי הרבה שירים שהולכים טוב עד היום: 'צליל מכוון', 'העיירה שלי', 'שיר אהבה בדואי', 'עד עולם אחכה', 'לוקח ת'זמן', 'שיר הטמבל', 'בואי נישאר', 'האהבה שלי היא לא האהבה שלו', 'אף אחד כבר לא מתגעגע', 'נפגשנו', 'מחזיק מעמד', 'דמיון חופשי' ועוד. אני כתבתי את הנעימה 'תמונה' (דה-בה-דה-בדה מתוך "שיחות סלון"), שהפכה לפתיח קבוע של התוכנית '4 אחר הצהריים' בגל"צ כבר 22 שנה רצוף. יש לי הוראת קבע יומית באקו"ם. אנשים עוצרים אותי ברחוב, אומרים לי 'אני אוהב את המוסיקה שלך'... בסך הכל עשיתי משהו טוב".

    שלושת הדיסקים שהוציאו לך לאחרונה ב"אן.אם.סי" הם בסך הכל העברה מתקליט ויניל לדיסק. רוב השירים הגדולים שלך עדיין מפוזרים במקומות אחרים.

    "הוויניל יצא מהמחזור, אז הוציאו דיסקים. זה דבר חיובי, וכמו שאני שומע זה גם נמכר טוב. האמת, הרבה שירים שלי הצליחו דווקא בביצועים אחרים".

    איך זה שחלף עשור שלם בלי אף דיסק חדש של יצחק קלפטר?

    "אני לא כל כך מסחרי. התקליטים שעשיתי לבד לא מכרו הרבה, אז לא היה לחברות התקליטים עניין. אני מנסה לעניין אותן, אבל לא יכול להכריח אף אחד. מציעים לי כל מיני אולפנים קטנים, אבל אני רוצה לעשות דיסק מכובד, שתעמוד מאחוריו חברה מכובדת. אני לא איזה חלטוריסט קטן שמחפש להוציא דיסק. אני מוסיקאי רחב יריעה. יש לי מאה שירים ברדיו, שמתוכם אולי שלושים היו להיטים, אבל לא הרווחתי מיליונים. הצרה שכולם פה סוחרים, רוצים להשקיע כסף ומייד לראות רווחים. האמנות לא כל כך מעניינת אותם. השוק המסחרי לא מעוניין להשקיע כספים באמן שלא מוכר הרבה, אפילו שמדובר באמן טוב. אני ממשיך לחכות לחוזה הקלטות טוב שייפול עלי".

    בעבר היית חבר בהרבה הרכבים שנחשבו חדשניים ונועזים במיוחד: "הצ'רצ'ילים", "אחרית הימים", "כוורת", "קצת אחרת" ועוד. נדמה שמה שעיניין אותך באמת היה לפרוץ דרכים חדשות במוסיקה הישראלית.

    "פעם הייתי עושה דברים כדי להגיע לראש ההר, לאיזה אולימפוס של אמנות. גם היום יש לי את זה, אבל מלחמת הקיום כופה עלי להיות יותר מסחרי, מעשי ומוכר. להתגמש, לראות מה הולך. האמת, אין לי את הנוסחה. לשלמה ארצי יש, הוא פיצח את כתב החידה. גם פוליקר, אבל הוא הצליח בעיקר בגלל שעשה יוונית. 'כוורת' הצליחה והיתה פרנסה טובה וקבועה, אבל העניין נמשך רק ארבע שנים".

    לא שמרת לירה לבנה ליום שחור?

    "לא היתה לירה לבנה. מה שהרווחנו ב'כוורת' היה בשביל לחיות, לא בשביל לחסוך. אף פעם לא עשיתי 'מכה', מיליון דולר. אני עדיין חושב שהקהל החמיץ אותי. כשאני שר עם אריק איינשטיין, אז זה אריק איינשטיין. כשאני שר עם 'כוורת', אז זה 'כוורת'. אבל אם זה רק יצחק, סוליקו, אז אני נהיה פתאום מישהו שלא מוכר הרבה. שמופיע במועדונים קטנים".

    מגיע לך יותר?

    "הקהל פשוט מחמיץ חוויה אמנותית ממדרגה ראשונה. מתי הם ייזכרו בי, כשאהיה בן 80?".

    איך אתה מרגיש מול הסצינה המוסיקלית של היום?

    "יש כמה יוצרים צעירים שעושים דברים יפים. אביב גפן נחמד. רמי קלינשטיין טוב. גם ארקדי דוכין, קובי אוז, מיכה שיטרית. מה שאני אוהב במוסיקה המזרחית זה הטקסטים, אבל היא לא כל כך מעניינת אותי".

    מייחל לעוד "כוורת חוזרת"?

    "אם נרוויח הרבה כסף, למה לא? היום אני כבר לא חושב יותר על האולימפוס, היום אני חושב איך לייצר מזומנים. אני במלחמת קיום. ממוסיקה אי אפשר לחיות. אתה לא יכול להיכנס למכולת ולהגיד 'אני גיטריסט'. אין משהו בטוח בחיים האלה. כן, יש אנשים שהיו עניים ועשו מיליארדים. הנה, תראה את חיים סבן. הוא היה בזמנו האמרגן של 'האריות', ניגן בס, רצה ללמוד אצלי מוסיקה. פגשתי אותו במסיבה לפני שנה וחצי. זה בן אדם שבא ממשפחה מאוד פשוטה ונהיה מולטי מיליארדר.
    "הפילוסופיה שלי אומרת שהחיים זה מלחמת קיום, והעולם הזה הוא מלכודת אחת גדולה. יש כאלה שמצליחים... מה זה מצליחים? עושים הרבה כסף. אבל הם נלחמו בשביל זה. בכלל, הכל זה מלחמה: מלחמה נגד יתושים, מלחמה להביא כסף הביתה, מלחמה נגד כל מיני מחלות, מלחמה נגד מטאורים שיפגעו בכדור הארץ, מלחמה באויבים של המדינה, מלחמות בין אנשים. תראה עכשיו את המלחמות בין אריק איינשטיין ומיכאל תפוח. אני עטוי שריון ויוצא לקרב כל יום מחדש. אני קם בבוקר ושואל את עצמי, נו, איזה קרב מחכה לי היום?".

    היו לך פעם מחשבות אובדניות?

    "כן, לפעמים אני באמת חושב שעדיף היה למות... אבל זה לא רציני. איך אומרים? נולדת - הרווחת...".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שמואל יערי
    יצחק קלפטר
    צילום: שמואל יערי
    לאתר ההטבות
    מומלצים