שאנטי שאנטי, מה עישנתי?

שוטי הנבואה הם שבט - שבט הילדים הרוקדים עם הקארמה החיובית. שבט פליטי הרייבים ופסטיבלי הטבע שבסיסו קהל מאמינים קנאי, בגילאי 15 עד 45, החי על פי קצב פנימי משלו, רוקד ומתנועע באקסטזה משך שעה וחצי לקול דרשתם של שבעת ראשי השבט, כהני הדת העולצים, המזינים שוב ושוב את מנועה הפועם של מסיבה שבטית עליזה. שאנטי שאנטי, מה עישנתי, מה ניגנתי, מה ג'יננתי.

רק כמאתיים איש הצליחו להיכנס אמש לקומפורט 11. מאה וחמישים נוספים, מתוכם כאלו שהזמינו כרטיסים מראש, נאלצו לשוב הביתה מוקדם מהצפוי. "אנחנו מצטערים שלא כולכם יכולים להיכנס הערב", התנצל בפניהם אחד מחברי הלהקה כשבישרו להן היחצ"ניות הטרודות את הבשורה המרה, "אנחנו יודעים שאתם אוהבים אותנו, אנחנו אוהבים אתכם, אל תוותרו, תבואו להופעה הבאה". "לא הכנסנו עוד אנשים כדי שלכם יהיה מקום לרקוד", הסבירה אחר כך הלהקה את האג'נדה לקהל שכן הצליח להיכנס.

שם המשחק: אקלקטיות

שם המשחק המוזיקלי של השוטים הוא אקלקטיות. הם לוקחים קצת מהכל, מערבבים היטב, ומגישים מתוך קלחת מוזיקת העולם המבעבעת תבשיל טעים, עמוס בהשפעות מוזיקליות ותרבותיות מגוונות, מתובל ביציאות של הומור, נוטף כיף, הנשפך לתבניות מוכרות אך מענגות. הם מנגנים מקצבי טראנס ופאנקי בכלים של רוק; מובילים מאהוולים עם טקסט על אמונה באל הרסטאפאריי ("הכל מן ג'ה"); לופים אלקטרוניים דוחפים שירה מהמזרח התיכון על מקצב רגאיי עם גיטרה אקוסטית; פראזות גיטרה פסיכדליות נוסעות על היפ-הופ המפכה כנחל איתן; יהודיות עם ישראליות מודרנית ("בבניין").

בתערובת הצבעונית, המכילה מוזיקה מכל צבעי הקשת, מקבל כל סגנון את הדגש הייחודי לו. התמונה הכוללת, בפרספקטיבה הנכונה, היא סך כל המוזיקה הזורמת בערוצי התקשורת של הרגש. רגש הוא המוטיב החוזר, התחברות לצלילים דרך התחושה כמקובל באומת הדאנס, כנהוג במקדשי הבומבמלה. תלבושות השאנטיפי המסוגננות נדחסות לשעטנז באווירת קומזיץ, בחלל פלורנטיני עם קסם של מתנ"ס לא מאוורר.

מילת המפתח: גרוב

הקומפורט 11 שינה פניו וכעת יש הרבה יותר מקום לקהל, אלא שבמופע המוני כמו אמש, בשלהי הקיץ, עדיין חם ומחניק בפנים, עם ריח סגלגל של גראס. בהתחשב בגיוון המוזיקלי, שוטי הנבואה - כבר לא שביעייה סודית - מנגנת היטב. מתופף נטול טמטמים, אך בעל סנר דומיננטי, באסיסט גרוביסטי שיושב היטב, גיטריסט עם תנופה, קלידן יעיל, וסמפלר אופנתי, הנעטפים בסאונד מפתיע ברמתו. שלושה סולנים, שלושתם פרסומת לשמחה, משלימים זה את זה להרמוניות משעשעות, מצרפים קולות ליווי גבוהים, ראפינג עם ג'יבריש, מצמוצי שפתיים, צפצופי שיניים, חיקויים של חיות ג'ונגל.

הטקסטים כוללים אהבה ("פרח"), קארמה חיובית ("מי שם ידו"), אמונה בעולם טוב יותר ("לצאת אל הרוח"), ושאר מאנטרות ניו-אייג'יות, אבל בלא מעט קטעים השחקן המרכזי היא דווקא הגיית צלילים פונטית ("דקה בפרדס"), כמקובל בניגוני התבל.

מילת המפתח היא גרוב. החמצן של המופע הוא היכולת של בני השבט, על הבמה ולמרגלותיה, לתרגם לריקוד ותנועה את הטירוף החגיגי שמושלך פעם אחר פעם מהמגברים. החיבור בין הלהקה לקהל בא מהלב, מאופטימיות, מהצטרפות של רגשות. האווירה המשוחררת משדרת מגניבות בלתי אמצעית. לשוטים, להקה גדולה בכל קנה מידה, יש מג'יק ("כל הילדים רוקדים"), הומור ("חולון"), וגם מסר. על המקצב האפרו-קובאני של "פרילי" הם שרים על ישראלים ופלסטינים ומבטיחים ש"אף אחד לא יעזוב פה". הקהל מזהה שירים מהתו הראשון, שר, רוקע, צועק, ובעיקר רוקד, במלוא הכוח, בהתלהבות, כמעט עד טירוף חושים.

הופעה של שוטי הנבואה, הרכב ההופעות הכי חם כיום בארץ, היא כמו לקנות כרטיס לטיול מסביב לעולם, כמו גיליון עשוי היטב של "מסע אחר" או "נשיונל ג'יאוגרפיק". והעולם נראה די קטן, כשהם עושים טוב על הנשמה לכל כך הרבה אנשים. שנתיים אחרי התקליט הראשון, כשבאמתחתם קהל בני שבט אדוק אותו אספו בסיבוב הופעות מתמשך ברחבי הארץ, הציפייה לאלבום השני של שוטי הנבואה גדולה מתמיד.