"זה קול להיות יהודי"

המסורת

המונח "מחנה קיץ" קשור בישראל בדרך כלל לתנועת נוער ופעיל מקסימום שבועיים בשנה. בארה"ב, שלא כמו פה, "סאמר קאמפ" הוא קודם כל מושג תרבותי, סוג של חוויה שרצוי מאוד לעבור אותה. הסוכנות היהודית מפעילה במשך שנים מחנות קיץ כאלה לנוער יהודי, תוך שילוב של הסברה וחינוך לגבי ישראל, ציונות ויהדות.

עם הזמן, החלו מחנות הקיץ השונים לצבור מעין מסורת משל עצמם, ואפילו ישנם הורים השולחים את הילד למחנה מסוים, כדי שיוכל לרשום את ההשתתפות במחנה ברזומה שלו כשיגדל. חלק ממחנות הקיץ מתגאים במיוחד בייחוס של החניכים שלהם לשעבר. כך לדוגמה, במחנה "סופרייז לייק" – מחנה ששייך לפדרציה היהודית בפילדלפיה גדלו לארי קינג וג'רי סיינפלד.

בלי אמא

ההורים מוכנים להשקיע סכומים נאים עבור השתתפות ילדם במחנה, ועלות מחנה הקיץ יכולה לנוע בין 1000 ל- 3000 דולר לילד. בניגוד למחנה קיץ של תנועת נוער בארץ, אורכם של מחנות הקיץ בארה"ב הוא כחודש. ילדים קטנים, אפילו בגילאי חמש-שש נוסעים לחודש למקום מרוחק ומבודד ומתנתקים מההורים.

המטרה של מנהלי המחנה היא להפוך את המחנה לעולם בפני עצמו, מה שמחוץ למחנה – לא קיים. יש מחנות שיש בהם שעון מחנה שאינו תואם את שעון ארה"ב. ברוב המחנות אין תקשורת עם החוץ, לילדים אסור להתקשר הביתה, ולהורים אסור להתקשר לילדים. אם הורה רוצה, הוא יכול במקרה חירום להתקשר למשרד, אבל בשום פנים ואופן אסור להורה "לקפוץ" סתם לביקור.

ההורים יכולים לשלוח חבילות דואר ואי מיילים. פעם אחת במהלך החודש מתקיים יום הורים כמו בטירונות, ואז מגיעים הוריהם של הילדים כשהם עמוסים בכל טוב של ממתקים וחבילות מהבית. ברבים מהמחנות אין טלוויזיה, רדיו או תקשורת עם החוץ.

קומזיץ

דרך פעילויות הקיץ במחנה, מועברים לחניכים מושגים יהודיים וישראליים, המעמיקים את הקשר שלהם למדינת ישראל וליהדות.

"מחנה הרלאם", המחנה הגדול ביותר של התנועה הרפורמית הממוקם בפילדלפיה, מנוהל על ידי אריה גלק. במחנה יש אגם, בריכות וקירות טיפוס, כמו בכל קייטנה ומחנה רגילים. לילדים הבוגרים יותר בני ה- 16-17 יש במחנה תוכנית שנקראת "קיבוץ". מדובר בעצם במחנה נפרד שבו גרים הילדים במשך אותו חודש. הם מנהלים את חייהם כמו בקיבוץ קטן, עובדים, תורמים ומפנימים את השפה הקיבוצית כשפה יומיומית.

גם מחנה "הבונים-דרור גליל" (תנועות אחיות של הנוער העובד והמחנות העולים) הדגיש את הרעיון הקיבוצי. מדובר במחנה קטן של 250-200 ילד, כשהרעיון הוא לקיים בעצם קהילה שיתופית. הילדים מביאים בתחילת המחנה את כל הממתקים שברשותם, המדריכים אוספים אותם ביחד לארון גדול, ומחלקים כל יום ממתקים לילדים.

מכיוון שהמחנה מנסה להפעיל עצמו כקיבוץ, כל בוקר הילדים עובדים בענפי עבודה שונים – ענף צביעה, ענף תפירה, ענף בריכה, ענף מדורה (הכנת מדורה לשבת) וכו'. ביום שישי אחרי ארוחת הצהריים נערכת מעין "אסיפת קיבוץ".

סדר היום של הילדים במחנות מאורגן מאוד. יש פעילויות ברורות בבוקר, ופעילויות של אחרי הצהריים. בערב יש שעת כיבוי אורות קבועה, ואפילו הבלגן במחנות, כדרכם של האמריקאים, מאורגן עד לפרטי פרטיו. לדוגמה, אם הילדים רוצים אחרי שעת השינה לעשות "רייד" (פשיטה) על חדר אחר, הם מודיעים למדריכים, וכך הנהלת המחנה יודעת בדיוק מתי ייערך רייד כזה.

סופרמן

קשה מאוד להגדיר את המטרה המדויקת של המחנות האלה, שיש מחנות דתיים אורתודוקסיים ויש רפורמים ויש כאלה השייכים לתנועתו הנוער השונות או למרכזים הקהילתיים היהודיים.

לכל תנועה מחנות ייחודיים משלה, וגם בתוך התנועה עצמה קיים שוני בין המחנות השונים. על אף השוני בין המחנות, הסיסמה הדומיננטית במחנות יהודיים אלה היא: "איט'ס קול להיות יהודי". או כפי שאומרת הדס בן ארצי, מדריכה מטעם הסוכנות במחנה: "חלק מהאווירה של המחנה זה לעשות הפוך על הפוך, להכניס חינוך יהודי בראש אחר". כך לדוגמה שיעורי עברית באחד המחנות נקראים "סבבה Time".

במחנה של תנועת "יהודה הצעיר" (תנועת אחות של הצופים בארץ), התנועה היחידה שחרתה על דגלה גם את הציונות ולא רק את היהדות, יש בכל ארוחת צהריים הפעלה של מדריך שמתחפש לדמות. אחת הדמויות נקראת מר מילון. זהו סוג של סופרמן עם בגדים לבנים ועם כובע ענק, שעורך משחקי מילים עם הילדים.

לכל מחנה יש הווי מיוחד משלו, למשל באחד המחנות יש מונח שנקרא "שעבס ווק" – זמן מיוחד בשבת שבו מזמינים את הבנות להליכת שבת. ברוב המחנות מתקיים בסוף נשף סיום כמו בתיכונים בארה"ב עם מסיבה גדולה.

לכל מחנה יש גם סלנג. במחנה "רמה ברקשייר" לדוגמה, יש מה שנקרא "העברית של רמה" – מרפיה היא מרפאה, חנותיה היא חנות, זמריה היא שעת שירה, ועוד. פול רזניק, מנהל המחנה, אומר בחיוך: "יש עברית של שבת, יש עברית מדוברת, ויש עברית של מחנה רמה".

המטרה: גשר

בנוסף למחנות הקיץ שבהם הילדים ישנים, יש גם מחנות יום שהם בעצם קייטנות שאליהם מגיעים הילדים בבוקר, ובערב חוזרים הביתה. מחנות היום נערכים בדרך כלל במתנ"ס המקומי הקרוב למקום המגורים של הילדים.

הסוכנות היהודית משתלבת במחנות הקיץ על ידי שליחת מדריכים למחנות השונים. החל משנת 67' החלו לצאת משלחות של מדריכים מטעם הסוכנות לארה"ב.

לסוכנות אין שליטה על התכנים במחנה, ולפעמים גם לא על השיבוץ המדויק של המדריכים, אבל המטרה היא, כפי שמגדיר ליאור שמואלי, מנהל אגף השליחים למחנות הקיץ מטעם הסוכנות : "להביא בצורה כזאת או אחרת את ארץ ישראל למחנות, לגרום לילדים להכיר ישראלים ואת ישראל. לכן המדריכים שמגיעים הם לא רק מדריכים לנושאי ישראל. הסוכנות שולחת מדריכי שדאות, מדריכי ספורט, מדריכי טיפוס, מורות לעברית, מדריכי דרמה וכו'".

6000 מועמדים התקשרו השנה לסוכנות בעקבות פרסום בעיתונים, מתוכם נשלחו 1200 לארה"ב. המחנה אמור לדאוג לשליחים, בכל מחנה יש תפיסה שונה לגבי תפקידם של השליחים. כך לדוגמה במחנות יהודה הצעיר המשלחת מהווה חלק מצוות ההדרכה ואין הפרדה בין המשלחת לצוות.

לגבי תפקיד השליחים, מרחיב שמואלי: "אנחנו מדגישים בפני המדריכים את העובדה שהם לא באו בגישה יהירה של להציל את העולם, אלא בקטע של ליצור חברויות. אנחנו מביאים בחשבון שהקהילה בארה"ב היא קהילה מבוססת, ולכן אנחנו מורידים מהלקסיקון את המילה 'עלייה', והחלפנו אותה ב'חילופי תרבות' וב'חינוך יהודי בתפוצות'.

"זה דבר שמאוד קשה להסביר למדריכים הישראלים, ובמיוחד לחבר'ה שרק עכשיו סיימו צבא. הם כל הזמן שואלים: 'מה המשימה שלי?', ואנחנו עונים – המשימה שלכם היא לבנות גשר, ולבנות קשר בין ישראל לתפוצות. בסופו של דבר יש אנשים שבשבילם ישראל תהיה רועי או יוסי. אם אתם איכותיים אז הם יקשרו את ישראל למישהו איכותי. הרעיון הוא לייצג את ישראל מתוך האישיות שלהם".

*הכותב היה אורח של הסוכנות היהודית.