פטריק יואינג

הרבה אנשים אוהבים לבוא בטענות לפטריק יואינג. מהיום שבו הגיע לליגה, כמושיע שיוציא את ניו יורק מעשור וחצי של בינוניות, כל מה שיואינג עושה לא מספיק. בחמש עשרה שנותיו ב-NBA הוא מעולם לא היה הסנטר הטוב בליגה – התואר הזה עבר מקארים לחאכים ומשם לשאק, בלי לגעת בידיים של פטריק - ומעולם לא לקח את הניקס לאליפות. יש הרבה אנשים שעבורם מדובר בשני חטאים בלתי נסלחים.
מה שהאנשים האלה שוכחים הוא שברובן המכריע של השנים האלה היתה לניקס קבוצה מחורבנת. בשנותיו הראשונות של פטריק הורכבה החמישיה משחקנים כמו ג`רלד וילקינס, פט קאמינגס, קני ווקר וג`וני ניומן. יואינג לא נהנה מקלעים גדולים שיפתחו את ההגנה, והרכז הטוב ביחיד ששיחק לידו היה מרק ג`קסון, בשנותיו הראשונות בליגה. נכון, הוא לא סחף את ניו יורק לגבהים שהקהל הכי טוב בעיר הכי טובה רואה בהם את מקומו הטבעי; הוא רק הופיע רוב הערבים, סוחב על הגוף הענק שלו יותר מגינים ותחבושות מגולית בעמק האלה, ונלחם מתחת לסל עם הפארישים והמאלונים, האולג`ואנים והרובינסונים, הדאנקנים והאו`נילים של העולם הזה. במקום אחר, בקבוצה אחרת, אולי בעיר אחרת, זה היה מספיק כדי שיישאו אותו על כפיים. בניו יורק, כמו בניו יורק, זה אף פעם לא מספיק.
בקיץ האחרון נמאס לפטריק, והוא הלך. בסיאטל, שהסנטר הדומיננטי האחרון שראתה היתה ג'ק סיקמה, אמור להיות סביבו הרבה פחות לחץ. יש לסוניקס את גארי פייטון, יש להם הרבה גובה וכוח מסייע. מצד שני, לעבור למערב פירושו עוד עשר פגישות בעונה עם שאקיל ודאנקן וחאכים וערימת הבשר של פורטלנד. יואינג, בעונה האחרונה של החוזה השמן שלו, לוקח את זה בשמחה.