רוצה לבקש סליחה?
"נברא בצלם" הוא הבסיס לקיומה של תרבות אנושית, וזה הבסיס לסליחה אמיתית: ההכרה בזולת כשווה ערך לי, ההכרה בחובתי לכבדו כשווה ערך
באנר מרצד באחד האתרים הגדולים בארצנו המתעטפת תוגת יום הכיפורים קרא לי אתמול להקליק עליו כדי למצוא שם גלויות נורא מדליקות. "רוצה לבקש סליחה"? שאלה הדמות המצוירת השובבה והנחמודת שבבאנר. ברור שאני רוצה, אז הקלקתי והלכתי לחפש את משמעותה של הסליחה החילונית. מצאתי פרסומת ל"יופלה". אפשר לשלוח גלויות אלקטרוניות של שזיף עצבני לחברים – וכך, אם תרצו, נמצה את חובת הסליחה מבלי להטריח את עצמנו לבית הכנסת, או למחסן האפלולי והמאובק של המחשבה.
ברשותכם, אני מבקשת לערוך ביקור קצר ומטריד משהו דווקא במחסן הזה. בעיני, קשה עד מאוד למצוא משמעות למושגים כמו חרטה, סליחה וכפרה, בלי מסגרת רעיונית מכוננת ומגוננת. בהעדר מסגרת, "סליחה, מה השעה", ו"לא נשכח ולא נסלח", שניהם משתטחים עד דק, מתאיינים כמעט בתוך המשמעות המילולית שלהם. ושניהם סובלים מן השוויון המתמטי שיש למלים שאין מאחוריהן היסטוריה חברתית של משמעויות.
הסליחה האלוהית אינה מובטחת לאדם החילוני, גם לא לדתי. צריך לייחל אליה מתוך הכרה ענווה במוגבלות האנושית וחתירה מתמדת לעשות את הטוב והישר בעיני אלוהים, כמו גם ידיעה שלעולם לא נצליח, נוכל רק להתקרב, וגם אם נהייה צדיקים טהורים, לא ברור שהיושב במרומים ישתכנע. הוא עוד יכול, בתבונתו האינסופית, להעבירנו דרך כל ייסורי איוב, ואנו נהיה אמורים להודות לו על כך ולא לנטור טינה. לא קל להיות מאמין, מונותאיסט, יהודי ואדם מוסרי. זה לא אמור להיות קל. מוסר אינו גלויה אלקטרונית.
הסליחה האנושית שאנחנו מצווים עליה ביום הכיפורים דווקא מצויה בהישג יד. אלא שהיא דורשת הכרה מקדמית במגבלות הכוח שלנו, בכך שהכוח צריך להיות מוגבל כדי שנוכל להיות בני תרבות, שנוכל להכיר בקיומו של זולת שווה ערך, עם או בלי הידיעה שהוא נברא כמונו בצלם אלוהים. ללא הכרה בכך שיש צלם מאחד לכל בני אנוש, אי אפשר לדבר על סליחה. אני לא מבקשת סליחה מנמלים שבמקרה דרכתי עליהן. אם אאמין שאנשים משולים לנמלים, או לג'וקים בתוך בקבוק, לעולם לא אוכל לחוש שגרמתי להם עוול – ולפיכך, לא אבקש את סליחתם. וגם לא אהיה ראויה לה.
כציבור פוליטי וחברתי, אנחנו לא מצטיינים בהכרה במגבלותינו, כמו גם בעצם קיומו של זולתנו. אין כאן קו פרשת מים בין חילונים לבין דתיים. בינינו מצוים אפילו אנשים יראי-שמיים, מדקדקים בקלה כבחמורה, שיושבים על אדמות לא-להם, מתקיימים מפחד ומשנאה, משרישים ומנציחים עוולות שהן איסורים חמורים מדאורייתא, ועוד מוצאים צידוקים כתובים מפותלים למעשיהם ולמחדליהם.
לפיכך, אני לא מצפה מבאי בתי הכנסת בשטחים שיפתחו את ליבם דווקא היום לסבלם של שכניהם הפלסטינים. אני לא מצפה מעסקנים פוליטים להבין ש"בצלם" זה מעט יותר מארגון שמתעד הפרות של זכויות אדם. עם זאת, "נברא בצלם" הוא הבסיס לקיומה של תרבות אנושית, וזה הבסיס לסליחה אמיתית: ההכרה בזולת כשווה ערך לי, ההכרה בחובתי לכבדו כשווה ערך, וכשאינני עושה כן, הכרה בכך שאני חוטא לציווי אנושי עתיק ומשמעותי יותר מכל עיקרון דתי. ומכיוון שכך עשיתי, מוטלת עלי חובת הכפרה. לא במלים, במעשים. בתיקון. לא של הנפש, אלא של העוול. וכשאכפר באמת – אני רשאית לצפות לסליחה. ואם לא תבוא, גם אז אוכל לומר שמצפוני נקי.
אם כל זה מוכר לכם מחייכם כחילונים, הרי שהצלחתם לגבש לעצמכם אמות מידה מוסריות אוניברסליות מתוך התחבטות עמוקה במשמעויותיהן, ולא רק בערב יום הכיפורים. אם לא, תמיד יש גלויות של "יופלה".
