נסיכה

המצלמה עושה עוול לסופי צדקה. בחיים היא הרבה יותר יפה. יופי חם, ידידותי לסביבה, לא מאיים. תוסיפו לכך את העובדה שהבחורה פשוט נחמדה אמיתית, בלי פוזות, שהשתן לא עלה לה לראש, ותבינו כמה קל להתאהב בה, בין אם אתם ילדים או ההורים שלהם.

צדקה, שפרצה לחיינו בסערה ב"לחיי האהבה" וכבשה את הילדים עם "יופי סופי" (וגם בפסטיגל הקרוב תראו אותה), מככבת בקלטת החדשה "פים פם פה 2 - בארמון הקסמים", שיצאה בימים אלה. אם בקלטת הראשונה טוביה צפיר היה הכוכב וסופי השחקנית האלמונית שלצידו, פה היא הכוכבת.

אז מה, ככה נישלת את טוביה?

"חלילה וחס. זה לא שבאתי להפקה ואמרתי עכשיו אני. הם הציעו לי. האמת, חשבתי שאני הולכת לצלם אותה עם טוביה. הבנתי שהוא לא יכול מסיבותיו שלו. אורית בן דור המפיקה, מיכל חזון שכתבה ונורית הירש שהלחינה הן חברות טובות שלי. התחברנו בקלטת הראשונה ואנחנו מתראות המון, יוצאות לבלות ביחד. להיכנס איתן לעשייה זה כמו מפגש חברות. נורא נהניתי".

אז לא נבחרת רק בגלל שהפכת לכוכבת?

"אני לא חושבת שזה היה השיקול. אולי זה תרם, אבל בגדול לא נראה לי שזה היה הקריטריון".

קורה לך לפעמים שאת משפשפת עיניים ולא מאמינה לאן הגעת כל כך מהר?

"זהו, שזה לא נכון להגיד כל כך מהר. אני בת 27 ונמצאת במקצוע מגיל 17. דישדשתי בהצגות ילדים ובחלטורות, הייתי בבית ספר למשחק, הופעתי בפרסומות בטלוויזיה. זה המקום להבהיר שלא באתי מדוגמנות ולא הלכתי על מסלול או הצטלמתי לקטלוגים. היתה לי גם תוכנית טלוויזיה, 'סופי טופי'. עשיתי דברים, אבל לא קיבלתי חשיפה. ופתאום 'לחיי האהבה' הביאה את ההכרה הארצית. אז זה לא 'הנה אני', כי הייתי פה הרבה קודם".

ההערצה הגדולה שבאה בבום לא דופקת קצת את הראש?

"אם הייתי רוצה להיות אנונימית, הייתי מחפשת מקצוע אחר. כשבאים אלי ברחוב ואומרים לי 'כל הכבוד', זה השכר שלי על העבודה, ואני עובדת קשה. אני מקבלת המון אהבה ונהנית מזה".

היית מסוגלת לשחק את ה"רעה"?

"אני יכולה לשחק כל דמות, אם אלמד אותה כמו שצריך. אולי אצטרך לעבוד על זה יותר קשה, מאפרת טובה תצטרך לעשות לי עיניים רעות. אבל אין ספק שאני יותר מתאימה לתפקיד הנסיכה בקלטת. אגב, שברנו המון סטיגמות בקלטת הזאת. הנסיכה גיבורה, הנסיך מוג לב ושלומיאל, והמכשפה בלונדינית עם עיניים כחולות. ראית פעם דבר כזה? שמנו דגש מאוד גדול על החברות וערכה. זה לא מסר חד, אבל הוא נמצא בעלילה. נכון שבאגדות זה תמיד יותר פשוט, אבל ילדים הם עם תמים".

או מאוד אכזרי לפעמים.

"נכון. אני כילדה נורא הושפעתי מסרטים ומסדרות. בכיתי בהיסטריה כשאמא של מרקו מ'הלב' עזבה. לא הייתי ילדה מקובלת בבית הספר. הייתי נורא מופנמת והיה לי את העולם שלי. אחר כך הכל פרץ, התחלתי להשתגע. אם בכיתות הנמוכות הייתי נחבאת אל הכלים, בתיכון נפתחתי וזה היה יותר טוב".

הפכת לברבור יפה?

"כן, בהחלט".

אם הייתי מבקשת ממך לבחור בדמות מאגדת ילדים שמייצגת אותך, במי היית בוחרת?

"שאלה קשה. אולי היפהפייה הנרדמת? לא, אני חושבת שהתעוררתי בזמן ובלי עזרת נסיך. תשכחי מזה. אולי בת הים? נו טוב, הברווזון המכוער. אוקיי, מודה. אני הברווזון המכוער".

מתי גילית שאת יפה?

"אני רוצה להגיד לך שאף פעם לא הבנתי את זה ככה. גם כילדה, עם ג'ינס ותלתלים ויחפה, לא הרגשתי מכוערת. נכון, לא הייתי מקובלת ולא הייתי היפהפייה של הכיתה, אבל גם כיום אני לא שמה על זה דגש. זה לא מה שמנחה אותי. זה יתרון ונחמד לשמוע את זה ברחוב, אבל זה דבר שמתרגלים אליו. יותר חשוב מה את מביאה איתך מבפנים".

את נחשבת לאחת היפות בארץ.

"למה לא מספרים לי שום דבר? תודה רבה. אני מסמיקה. נחמד לשמוע. בואי נגיד שיופי יכול לעזור רק בשלב הראשון. בשלב השני את כבר צריכה להביא איתך משהו אחר. אני לא דוגמנית. אני נראית לך דוגמנית? תסתכלי עלי. אין לי איפור בבית. אני לא אוהבת. אני גם לא יודעת ללכת על נעלי עקב".

ועכשיו את נחשבת למלכת הילדים החדשה. היורשת של מיכל ינאי.

"גם אני קראתי את זה. אין לי מושג מי הכתיר אותי. אני חושבת שיש מקום לכולם. זה תואר מאוד מכובד ואני שמחה שבכלל מדברים על זה. אני רוצה לעבוד עם ילדים, זה מעניין אותי יותר מכל דבר אחר. אולי בגלל שאני אמא, אולי בגלל שזה עם תמים, אולי בגלל שכשהם אוהבים, הם אוהבים מכל הלב. אני מרגישה שאני מתחברת אליהם הכי טוב. טלנובלה? עשינו אחת טובה. ערוץ הילדים? זה שיקול. יש דיבורים. נראה".

איך בתך, חן, מתמודדת עם זה שיש לה אמא ציבורית אהובה?

"יש לה יציאות. היא לא ממש אוהבת שאני חותמת לילדים. היא נורא רוצה להוכיח שהיא הבת שלי. חשוב לה שארים אותה על הידיים כשאני חותמת, כדי שהם יבינו שזאת הטריטוריה שלה. אם אני מחלקת גלויות, היא רוצה לחלק אותן. כשאני מגיעה אליה לגן, אז מי שלא שיחקה איתה באותו יום לא תקבל ממני יחס. כל מיני דברים כאלה. כן, היא הבוס ואין לי בעיה עם זה. בואי נגיד שכל המשכורת שלי הולכת עליה. מפונקת".

ויפה כמו אמא?

"בעיני כן, אבל אני לא הכי אובייקטיבית. בשבילי היא הדבר הכי יקר והכי חשוב שיש. אני לא יכולה להסביר, אבל הורים יבינו על מה אני מדברת. ילד משנה לגמרי פרספקטיבות בחיים. הפכתי להיות הרבה יותר רגישה מאז שהיא באה לעולם. אני שמה לב לדברים הקטנים. קשה לי נורא עם אלימות בין ילדים, עם ילדים שמתנכלים לבעלי חיים".

ובכל זאת, אנחנו חיים בחברה אלימה למדי.

"לצערי זה נכון, אבל אני באמת חושבת שאסור לנו להתייאש בקטע הזה. הבת שלי מאוד אוהבת את ספיידרמן ואת הפוקימונים וזה משפיע עליה, לצערי. ילדים מחקים את מה שהם רואים. אחי, שקטן ממני בשנה וחצי, ראה את טרזן כשהיינו ילדים, ויום אחד בא והכניס לי בעיטה לבטן. יומיים לא קמתי מהמיטה. הוא לא בן אדם רע וגם לא אלים. זה מה שהוא ראה בטלוויזיה. אין מה לעשות. צריך לעבוד עליהם, להסביר. מילים הן דבר מאוד חזק וחשוב, לדעתי. כי ילדים, לפחות בגיל של הבת שלי, והיא כמעט בת חמש, לא מודעים שהם חשופים לאלימות".

את לא מלמדת אותה להחזיר?

"לא. אבל בשנה שעברה ילד אחר נשך אותה בגן ואני במקרים כאלה הולכת לגננת והופכת שולחן. היה לי חשוב גם לדבר עם הילד ועם ההורים שלו, ודיברתי. כמו גדולה. אני אתן לה את כל הכלים הדרושים, ואני מאוד מקווה שהיא תגדל להיות הכי טובה. אשמור עליה כמו שאני שומרת על העיניים שלי".

עברת משבר לאחר הלידה?

"בוודאי. קראתי המון מחקרים שטוענים שאין אשה שאין לה דיכאון לאחר לידה. אני אישית לא לקחתי את הלידה קל. תהליך האימהות היה מאוד ארוך. אני חושבת שרק בשנתיים האחרונות אני מתפקדת כאמא מאה אחוז. רק אז קיבלתי את הביטחון המלא ואת היכולת להגיד 'אני אמא של חן'. כשחן היתה בת שנה, הייתי בת 23. בחורות בגיל הזה מסיימות צבא וטסות לחו"ל. אני זוכרת שרשמתי אותה לפעוטון והגעתי למפגש הורים. כל הנשים שם היו בסביבות שלושים פלוס ונראו בשלות. היתה לי תחושה שאני ילדה ושאלתי את עצמי מה אני עושה שם. בכיתי שם בהיסטריה. ההורים הסתכלו עלי ולא הבינו למה אני בוכה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'בבקשה סופי, אל תבכי. אל תבכי' ולא הצלחתי. בכיתי גם ב-1 בספטמבר כששלחתי אותה לגן חובה, והיא כבר ארבע שנים בגן. היום, נפשית, אני מרגישה יותר בוגרת".

ריאיינת את הרמטכ"ל לתוכנית שלך "יופי סופי".

"נכון, אני לא דן שילון וזו תוכנית ילדים, אבל הוא דווקא לא נהנה משאלות קלות. האמת היא שנורא הצחיק אותי כל הטררם מסביב. לא היה לי שמץ של מושג שהוא לא התראיין קודם לכן. לי זה רק החמיא. הוא גם היה מאוד נחמד".

אז את לא הולכת להיות אילנה דיין הבאה?

"ממש לא. אל תחכו לי. אני בקושי רואה חדשות. אני סובלת מכל הדברים האלה. אני חיה לי בעולם משלי ומשתדלת לא להיות מעורבת פוליטית, כי כואב לי מה שקורה. הכל פה מאוד קשה. לא הייתי מחליפה אף אחד בכנסת. אני נשארת איפה שאני, עם החיוך שלי".

עד שתגדלי?

"אולי. לא יודעת. אני לא מסתכלת יותר מדי קדימה. אצלי הכי מאוחר זה מחר".

את פרודה...

"נכון, בתהליכי גירושין. אנחנו חברים טובים. היינו נשואים כמעט ארבע שנים. הפרידה היתה החלטה משותפת של שנינו. פשוט לא הסתדר. ניסינו, בדקנו. זה מצחיק כי היום, כשאנחנו כבר תקופה לא ביחד, אנחנו מאוד מסתדרים. תראי, אני חושבת שאני בן אדם טוב. אני חושבת שגם רון בן אדם טוב. אבל היחד שלנו, בגלל שהוא לא היה טוב, הוציא מאיתנו דברים רעים. זה לא היה הוגן כלפיו ולא כלפי. היום, כשאנחנו חיים בדירות נפרדות, אנחנו רואים את הדברים אחרת ויותר טוב לנו ככה. לפעמים זה לא מתאים ואי אפשר בכוח. לפני הפרידה הוא אמר לי: מה שהכי כואב, כשיהיו לנו בני זוג שניים, שלמדנו את הטעויות על בשרנו".

את פנויה לאהבה חדשה?

"לא. אני רוצה לעבוד, להיות עצמאית. אני לא מחפשת אהבה. אני חושבת שאהבה זה דבר שקורה, לא צריך לחפש אותה. אני באמת רוצה לעבוד. עברתי המון מסגרות בחיים שלי. מהעדה השומרונית, שהיתה עדה מאוד לחוצה וסגורה, לתוך נישואין ואחר כך ילדה, והיום, בתקופה הזאת של הלבד, בלי שום מסגרת, אני פתאום מרגישה יותר רגועה. יותר נושמת".

מה את מאחלת לעצמך?

"בריאות ואושר. לאהבה אני לא דואגת. היא תגיע".