לא רוצים הווה, רוצים להשתגע

היו היתה פעם, מעבר להררי החושך, משפחה גדולה ומסוכסכת. היו בה מלכים עצומי מימדים, נסיכות שבויות במגדליהן, אימהות חורגות, פרות מורעלים, מכשף חצר, ליצני חצר וממציאי חצר, חצרנים וסתם חצר אחת גדולה, "חצר יופה", זירת ההתרחשות העיקרית ב"פונטנלה", ספרו החדש של מאיר שלו. כמו בכל אגדה, גם לתושבי ממלכת יופה יש שפה משלהם, לחשי קסם משלהם, קללות אפלות משלהם, מאכלים, זכרונות וניחוחות.

סיפור האגדה הזה, הנפרס על פני עמודים מרובים וכולל בתוכו דמויות מרובות ושנים רבות, רחב דיו בכדי להכיל כמעט את הכל ולהיטלטל בין חזרות משמימות לפרקים של יופי צרוף, בין שימוש בטריקים סגנוניים מיותרים (הכותב מנסח לעצמו מעיין "הערות שוליים" לתיקונים והרחבות אפשריות לטקסט) לבין משפטים מדויקים, ביטויים קולעים והמצאות לשוניות מקסימות.

פוגע בבטן הרכה

תולדות משפחת יופה "אינן אלא תולדותיה של האהבה, ואנחנו, היופאים...איננו אלא קולבים וחבלים לשאת עליהם את האהבה" (ע"מ 76). ובאהבה, כמו באהבה, אין דבר כזה שאין דבר כזה, וכך אנו מקבלים מיסיונריות צמחוניות, דון-ז'ואנים גידמים, אלמנות סהרוריות ומלאכים הומואים, כולם ועוד רבים, שלכל אחד מהם תפקיד מסורתי במדרש האגדה של שלו, ולכל אחד עקב אכילס שלו. כולם נמסרים מבעד לעיניו של מיכאל, הוא "פונטנלה", על שם המרפס בגולגלתו שמיאן להיסגר והפך למעיין נבואי המאפשר לו לחזות מיתות ולידות, בגידות ואהבות. אף על פי שיש לזיכרונם של בני משפחת יופה תכונה משונה – "רק מי שמדמם או מניק או שופך זרע – שוכח" (ע"מ 129) הזיכרון הוא הגיבור הראשי של הספר ובעיקר, הזכרון של "מה שהיה פעם", בארץ ישראל הקטנה, כשכולנו היינו צעירים ויפים, אהובים ואוהבים, כשלמלפפונים היה טעם וכשלא היו צריכים לנעול את הדלתות בלילה.

ברגעים היפים, ויש רבים מאלה, יש ל"פונטנלה" רטט של קסם אמיתי, של לחש שמניס מלפניו את הזמן. לרגעים המייגעים, ויש גם רבים מאלה, יש טעם של גבינת קוטג' עם בית ושל פרה משוקולד: זיכרון ונוסטלגיה שמהונדסים לפגוע בנקודות הרגישות הקולקטיביות. הנוסטלגיה קצרת הימים שלנו, שגורמת לנו לאסוף קופות של הקרן הקיימת, להאנח לנוכח הפנטסיה המושבניקית שעל גבי הכריכה של ספרה האחרון של עירית לינור ולשיר בצוותא עם שרל'ה שרון, היא הפונטנלה שלנו, הבטן הרכה שלנו.

נורא קל לסחוף אותנו לשם ונורא קשה להחזיר, כי בעצם, בשביל מה? ומה מפתה יותר מלהניח לחי על ירך רכה ולבקש לחזור להיות ילדים ולשמוע סיפור אגדה, כמו פעם, כמו ב"פונטנלה". עם ענקים שהופכים לגמדים, לבבות שבורים ואהבת אמת, בשפה קולחת, ציורית, משתעשעת ומפתיעה, כמו ששלו יודע, ועם האפשרות לחמוק לכמה שעות למקום הכי רחוק והכי קרוב – הזיכרון.

פונטנלה, מאיר שלו, הוצאת עם עובד, 498 עמ'