שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צניחה חופשית: בשביל מה הייתי צריך את כל הכיף הזה?
    בגילו המתקדם, מצא את עצמו עפר שלח נופל שני קילומטר במהירות של 200 קמ"ש מגובה של שנים עשר וחצי אלף רגל . והוא עוד נהנה לספר על זה אחר כך

    דודה פ. המנוחה, אחת מאינספור הדודות המיתולוגיות במשפחה שלנו, נזכרת בתולדותינו בעיקר בשל שיר הערש המופלא שנהגה לשיר לבנה היחיד, ראשית אונה ומקור גאוותה. בעודה מערסלת את פרי רחמה בידיה, בתנוחת הפייטה על פי מיכלאנג'לו, ומחכה שזה יפסיק לצווח כלפי שמיים, נהגה דודה פ. לזמר בלאט באידיש שיר, שמילותיו מבטאות במדויק את רחשי ליבם של מיליוני הורים במהלך הדורות: "אויי ויי, ווס האב איך דוס גדארפט". ובלשון הקודש, "אוי ווי, מה הייתי צריכה את זה".
    לעתים קרובות אני נזכר בדודה פ., אבל מעולם לא עלה זכרה לפני בצבעים כה בוהקים כמו ברגע שבו נפתחה דלת המטוס, ומורדי (להלן מדריך מס' 2), הזמין אותי בחיוך מפתה אל הפתח. הגובה היה שנים עשר וחצי אלף רגל, המצנח על הגב שלי היה סגור וחתום. דודה פ. נראתה כמו קרוב רחוק ואינטליגנטי, שידע משהו שאני לא.

    כרגיל, הכל התחיל פעם עם מישהי

    כמו רוב השטויות בחיים, גם העניין הזה התחיל בניסיון כושל לעשות רושם על מישהי. ככל שזה נוגע לי, בדרך כלל הניסיונות האלה נגמרו בלי רושם ובלי מישהי, אבל בפעם ההיא התרחשה וריאציה מפתיעה: לא עשיתי שום רושם, אבל בכל זאת היא הסכימה להתחתן איתי. עשר שנים אחר כך, זה עלה לי ביוקר.
    קחו נתון: נשים זוכרות. והיא זכרה שאמרתי לה אז, שיש לי חלום ישן שכנראה לא יוגשם: צניחה חופשית. אני מודה שאמרתי, לא בטוח שהתכוונתי. בטוח שלא התכוונתי שכמתנת יום הולדת היא תגיש לי את ההזמנה לקורס. ודאי שלא חשבתי שבגיל הכמעט-עמידה שלי אמצא את עצמי עומד מול מדריך מס' 2, ומחכה לקפוץ. ועוד דבר לא תכננתי: שזה יהיה כל כך מענג, כל כך חופשי מפחד, כל כך יותר טוב ממה שאי פעם חשבתי.
    אם יש לכם, כמו לי, ותק מסויים בצניחות אוטומטיות, תשכחו כל מה שאתם יודעים. תשכחו מהרקולס מצחין מפחד, שאל פתחו אתם נגררים בשורה ארוכה, מתמרנים בקושי בין המצנח לשק הרגל ונזרקים אל החלל בלי שליטה, רק כדי ליפול אל הארץ כמו שק תפוחי אדמה.
    צניחה חופשית זה משהו אחר לגמרי: זה האקט הכי בלתי נשלט בעולם. ליפול במהירות של מאתיים קמ"ש לאורך יותר משני קילומטר. והוא נעשה בשליטה מלאה, בחדווה שרק מי שעבר אותה יבין, בתחושה בטוחה יותר מחציית כביש בפתח תקווה.
    קורס של יומיים במועדון פרדייב בחוף הבונים, עם חבורה של אנשים שרק מלראות אותם צונחים אתה יכול לקבל מחלת ים, מכין אותך לרגע הזה. הדבר הכי יפה בקורס הזה הוא שאתה לומד שככל שתאבד שליטה, ככה יהיה יותר טוב: רוב הטעויות באוויר (כפי שלמדתי בצניחה הרביעית, כשהסתכלתי למטה וראיתי את השמש), נובעות מנסיון לשלוט במצב ולהקשיח את הגוף. ככל שתיתן לרוח לשלוט, ככה יותר טוב.
    ככל הידוע לנו, אין שום עצם בגובה של שני קילומטר מעל שפלת החוף. ולכן, בשבעים השניות שאתה באוויר, שום דבר באמת לא מסכן אותך. כל עוד מד הגובה אומר לך איזה מרחק מפריד בינך לבין האדמה, וכל עוד אתה זוכר איפה ידית הפתיחה, בסוף אתה תימתח ותמשוך, וחופה גדולה-גדולה, שיודעת לעשות כל מה שחופה של מצנח אוטומטי לא יודעת – לטוס נגד הרוח, להסתובב במקום, לנווט בקלות ולהנחית אותך בעדינות על הרגליים עשרה מטר מהמקום ממנו המראת – תיפתח מעל לראש.
    קשה לתאר את העונג הצרוף שיש בשש-שבע דקות שבהן אתה תלוי בין שמיים לארץ, לוקח אוויר אחרי הנפילה ומסתכל על העולם מלמעלה.
    יש כל מיני קורסים בפרדייב, יש צניחת טנדם (שבה אתם צונחים קשורים למדריך, חווים את הנפילה אבל לא את השליטה במה שקורה) וכל מיני דרכים משונות לקפוץ ממטוס שמיש לגמרי. אבל ראו הוזהרתם: מדובר בחיידק. אני לא יודע אם ההסברים המדופלמים של חברי אייל בטור המצורף (עד שלא עברתם קורס צניחה עם פסיכולוג לא תדעו מה זה בחינה עצמית בזמן אמת), יבהירו לכם עד כמה החיידק הזה טורף ומדבק. בשביל זה תצטרכו כנראה לקפוץ בעצמכם.
    מועדון "פרדייב", ליד קיבוץ הבונים. טל. 06-6391068/9.
    http://www.paradive.co.il

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עופר שלח
    צניחה חופשית
    צילום: עופר שלח
    צילום: עופר שלח
    צניחה חופשית
    צילום: עופר שלח
    מומלצים