אם אתה לא שמרן, אתה לא קיים
בואו נודה. האמי הוא לא המסיבה של כולם. כי ללא רגשנות, נאיביות ושמרנות אין לכם מה לחפש שם. רענן שקד על הטקס השנתי של הטלוויזיה האמריקאית, וגם קצת על קונאן אובראיין שניסה להציל את המצב
תודה, תודה, תודה ענקית לכם. או מיי גוד. תודה. תודה לאופרה ווינפרי, שלא שכחה לתת קרדיט לישראל בנאומה הדומע "כולנו בני אדם – אני רק קצת עשירה יותר מרובם"; תודה לקונאן אובריאן, שהיה, כצפוי, חד, שנון, אירוני ונשכני מדי בשביל רכיכות החוף המערבי המאכלסות את הטקס; תודה למי שהחליטו לאזכר את שמות מלוא 15 הכותבים של כל תוכנית בידור ממוצעת בטלוויזיה האמריקאית – ולו כדי להדגים את הניגוד המסוים מול הטלוויזיה הישראלית, שרשימת הכותבים בכל תוכניותיה מורכבת לרוב מ"אדיר מילר, דדו מילמן"; תודה למי שלא הביאו אלינו, גם השנה, את "מתחת לאדמה", "24", "רסן את התלהבותך" "המגן" ו"שם בדוי", שזכו במועמדויות ופרסים לרוב מבלי שיהיה לנו מושג מה אנחנו מפסידים; תודה מיוחדת לטומי שלומי, מפיק "הבית הלבן" שכל איזכור מפורש של שמו (ויש עשרות כאלה בכל טקס אמי) חונק אותנו כאן מצחוק (תנסו גם. זה עובד); תודה לכותבים שהודו לשחקנים, לשחקנים שהודו למפיקים, למפיקים שהודו לרשתות, לרשתות שהודו לאף אחד (היי, הן לא חייבות כלום לאף אחד – הן אלוהים); תודה לאל הטוב על עשר שעות הפרש בינינו לבין קליפורניה, שמאפשרות לכבלים לערוך, לקצר ולהיטיב עם הטקס השנתי המפרך הזה, שלעולם לא מספק את השמאלץ ביעילות של האוסקר; אה, כן, ותודה להוריי. בלעדיכם כל זה לא היה אפשרי (תרצו, תאמינו. מה איכפת לי).
הזקנים לשלטון
דיברו השנה על התנערות גדולה של טקס האמי מהמסורות הישנות – עובדה, רשימת המועמדים כללה כמה סדרות שזו להן עונה ראשונה, ומה אתם יודעים, פרייז'ר אפילו לא היתה מועמדת בקטגוריית הקומדיה! הובטח לנו כי הטקס, שאימץ לעצמו בשנים האחרונות מקצב מונוטוני מרדים הנסמך על התבנית הריתמית הבסיסית פרייז'ר-הבית-הלבן-פרייז'ר-אי.אר-פרייז'ר-הבית הלבן, סידר לעצמו השנה בעיטה לראש כצילצול השכמה; היי, פרייז'ר אפילו לא במועמדות, אמרנו? גם אי.אר לא מי-יודע. במקומן, הבאנו לכם את "24", דרמה בפורמט כמו-חדשני מבית פוקס, שזכתה, בעונתה הראשונה, לסבב מועמדויות מרשים.
אפס, כי הטקס הסתיים בסידרה של אנטי-קליימקסים מרהיבים, כאשר "הבית הלבן", "כולם אוהבים את ריימונד" ו"חברים" לוקחות את עיקר הקופה. הזקנים לשלטון. אימרו מה שתרצו על "הבית הלבן", עדיין מדובר בדרמה מלאה בעצמה באופן כמעט חולני, המרחפת כמה סנטימטרים מעל הקרקע מתוקף היי טבעי הנסמך במלואו על התמכרות לפטריוטיזם זול, ושעיקר המתח הדרמטי בה נשען על המאבק שבין הטובים לטובים מהם. תגידו מה שתבקשו על "כולם אוהבים את ריימונד", עדיין מדובר בסיטקום-צווארון-כחול שעיקר הצחקותיה מבוססות על הומור מזן שיהורם גאון תיפעל בהצלחה עוד ב"קרובים קרובים"; וקחו מ"חברים" מה שתקחו, עדיין תישארו עם הסיטקום היעילה מכולן באמריקה. שום הפתעות. זוכות האמי, גם השנה, הן מקבילותיו של קרלוס סנטנה ב"גראמי" בשעתו: עתיקות ומוצדקות, ללא כל בשורות חדשות.
האם קונאן הציל את המצב? קונאן עשה ככל יכולתו. קונאן היה טוב; לא טוב מספיק, כלומר טוב מדי. כלטרמן באוסקרים, קונאן וההומור המסוים הזה, המבוסס על דחיפת מברג בצלעותיו של הקהל, אינו בנוי לטקסי פרסים מלוקקים בצידה הרכרוכי של היבשת. הדיסוננס שבין הבדיחות המושחזות לגיחוכים הקלושים מהקהל מוכרח לגרום לכם לקחת צד: אתם בעדו או בעדם. אין אמצע.
ובהתאמה: אתם נרגשים כפעוטות מול נאומה המשויף, המנגן בדייקנות על קצות שק הדמעות, של אופרה, או שאתם נותרים קרירים וציניים מול כל העסק; האמי הוא לא המסיבה של כולם. ללא מידה הולמת של נאיביות רגשנית ושמרנות טלוויזיונית, תתקשו להחזיק עניין. האם נותרתם ערים עד הסוף?
