כשרע הולכים אחורה

בזמנים קשים תמיד מפתה להסתמך על הרפרטואר הישן, והד-ארצי מוציאה מקבץ דיסקים ישראלים ישנים בסדרת "בראשית", שעלולים להפוך למתנה יעילה בחגים, ביניהם אלבום הבכורה של השלושרים, הנשמות הטהורות, ושני אלבומי המופע של "אני, סימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי. שני הראשונים כוללים בונוסים שלא נכללו ביציאה המקורית, אם כי במיטב המסורת של ההוצאות המחודשות הישראליות (ראו מקרה יצחק קלפטר) חסרות את 'דבר המחבר', היבט רטרוספקטיבי מקיף על עבודת האלבום (והסקירה הקצרה של ערן ליטוין על השלושרים היא ראויה וחשובה ומראה את הכיוון הנכון), ראיון מיוחד עם היוצרים, וכל אותם סטנדרטים הנהוגים בתעשיית המוזיקה הבינלאומית, בכל הקשור להוצאה מחודשת של קטלוג ישן. ובכל זאת, איזה מבין ההוצאות המחודשות אתם חייבים בספריית הדיסקים שלכם?

השלושרים – השלושרים

השלושרים - בני אמדורסקי, חנן יובל ושלום חנוך - חיברו את עולם הפופ הישראלי של שנות ה-60 (שהיה שילוב די מוזר של פולק צברי ושנסונים) להשפעות חדשות יותר של פופ-רוק אנגלוסקסי. אמדורסקי יצג את הפופ הישראלי, יובל את הפולק וחנוך את הביטלס. האלבום שלהם יצא בשנת 1970, קצת אחרי "פוזי" של אריק איינשטיין ורגע לפני "שבלול" של איינשטיין וחנוך, והוא נשמע כמו תקליט מעבר. ההפקה של מישה סיגל וחלק מן השירים, בעיקר אלו שהלחין חנוך, מושכים לכיוון של רוקנרול ואפילו דני סנדרסון מנגן גיטרות בתקליט, אבל השירה מאוד צברית, ונותנת תחושה כי הראש של אמדורסקי עוד ב"שלישיית גשר הירקון".

השלושרים הבינו שפופ זה קודם כל כיף והוא עובר לאורך כל השירים (מעניין שבמהלך השנים יוצרי הפופ הישראלי וויתרו על תפקיד הבדרנים והחליטו שהגיע שעתם של האמנים הגדולים. אלא שבפועל, הפופ לא ממש כיפי, ומצב האמנות, כפי שאנחנו יודעים, לא מזהיר). ההפקה המוזיקלית של סיגל מענגת עד היום בפשטותה, ועיבודי הקולות הם לעתים ממש מלאכת מחשבת. האלבום מכיל גם להיטי ענק: "לו הייתי פירט" עם לחן גאוני של יאיר רוזנבלום ותזמור נהדר של סיגל; "ציף ציף מעל הרציף" שהלחין דני ליטני למילים של ירון לונדון, וגם כמה לחנים נהדרים של חנוך, ביניהם "צרות טובות", "מי מפחד מגברת לוין", "לילי שלי" ו"מי אם לא אלוהים", שעתיד להוליד לא מעט ילדים טובים בתקופת "שבלול" ו"פלסטלינה". בין הבונוסים ניתן למצוא את "היושבת בשורה הראשונה" הנהדר שלו, ונדמה לי שהאלבום מכיל מספיק תחמושת כדי שתשימו אליו שוב פעם לב, כי מי שהסקסיות של "לילי שלי" לא עושה לו את זה, הוא לא בן אדם.

הנשמות הטהורות – הנשמות הטהורות

המקרה של "הנשמות הטהורות" מעט יותר בעייתי. שלושה בוגרי צוותי הוויי בצבא – נתן כהן, נאוה ברוכין ויורם ירוחמי – מתאגדים תחת יעוצו המוזיקלי של מתי כספי כדי להקליט אלבום. נתן כהן כותב להם את הלחנים של החיים שלו שהופכים למספר להיטי ענק, ביניהם "קפה אצל ברטה", "אחכה לך", "שלא ייגמר לי הלילה" וכמובן "רחוב הנשמות הטהורות". הצליל שלהם הוא סוג של פולק-רוק ישראלי, רחוק מאוד מדודו האמריקני, מעט יותר קרוב לצליל של צוותי הוויי, אבל - כך או כך - הוא הבסיס שאותו שלמה ארצי יהפוך לזהב.

קולה של נאוה ברוכין היה ונותר פנסטסטי, והלחנים של כהן לא איבודו מכוחם, אם כי הצליל שלהם מעט כבד מכדי שאפשר יהיה באמת להתענג עליהם, מה גם שכובד היתר של המילים של "רחוב הנשמות הטהורות" לא עושה לי טוב. מצד שני, "אחכה לך" היה ונותר יצירת מופת. מבין הבונוסים נחמד היה לגלות את הלחן של נתן כהן ל"קפה טורקי" ולהבין שטוב היה שגבריאלוב ואיינשטיין עלו עליו ראשונים. אלבום מאוד ישראלי, לטוב ולרע.

יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן"

מאסטר של שירה, כותב מערכונים מחונן, פרפורמר מבריק - יוסי בנאי הוא באמת משהו, מעין איב מונטאן ישראלי. "אני וסימון ומואיז הקטן" מתעד את המופע המוצלח שלו בתחילת שנות ה-80 ואפשר למצוא בו מקבץ מערכונים שלא איבדו מאומה מכוחם, ביניהם "ורדה קדנצה", "נינה", "להיות או לא להיות" ועוד. אבל הלב של האלבום הכפול הוא מקבץ שירים טובים של בנאי, ובעיקר הגרסה נפלאה ל"אהבה בת 20" המדהים של ז'ק ברל בתרגומה המוצלח של נעמי שמר, וורסיה בהחלט טובה ל"בלי גסויות" של ג'ורג' ברסנס בנוסח עברי של דן אלמגור. מאידך, התרגום של נעמי שמר ל"לא אבקש את ידך" של ברסנס גובל כמעט בפשע תרבותי. חוץ מאלו, יש כאן גם את "על כל אלה", שבהתחשב בכל מה שאירע בשנתיים האחרונות, הופך קשה יותר ויותר להאזנה, אבל, בגדול, יוסי בנאי יעשה לכם טוב.