יוחלף השקל בדולר!

לכבוד ראש הממשלה מר אריאל שרון, שר החוץ מר שמעון פרס, סגן ראש הממשלה ושר האוצר מר סילבן שלום, נגיד בנק ישראל ד"ר דוד קליין.

מכובדיי,

בעוד כחודש ימים, ב- 28 באוקטובר, יצוין אחד המועדים הגורליים בהיסטוריה הכלכלית של ישראל. לפני חצי יובל שנים הוכרז ביום ההוא על המהפך הכלכלי: ממשלת הליכוד הראשונה, שאך זה נבחרה, ובראשה מנחם בגין, הודיעה לאזרחי ישראל על ביטול הפיקוח על מטבע החוץ.

במחי יד אחת הותרו רוב האיסורים על קנייה, מכירה ואחזקה של דולרים ונפתח שוק חופשי לקביעת שער החליפין בין הלירה הישראלית לבין הדולר. הלירה שלנו, אמר שר האוצר שמחה ארליך במסיבת עיתונאים בהולה שכונסה ביום שישי אחר הצהריים, שוחררה סוף כל סוף מכבליה ומעתה ואילך היא תהיה מטבע בר-המרה. תייר ישראלי לא יצטרך עוד להצטייד במלאי של שטרלינגים, מארקים ופרנקים בנסיעתו לאירופה. הוא ייקח עמו את הלירות שלו וימיר אותן למטבע הרצוי לו בכל סניף של כל בנק בלונדון, בפרנקפורט או בציריך.

זכרו את ה- 28 באוקטובר 1977, אמרו דוברי הממשלה, כי בו צורף המשק הישראלי לעולם החופשי והיה לבן במשפחת העמים ששורר בהם חופש כלכלי.

לא קשה ולא בר-המרה

מכובדיי,

חצי יובל שנים חלף-עבר מאז הליברליזציה ההיא, וגם היום השקל הישראלי החדש - שהחליף את הלירה הישראלית - אינו "מטבע קשה" ואינו בר-המרה חופשית בשוקי ההון הבינלאומיים הגדולים. רק מספר זעום של בנקים זרים הפועלים בישראל וכמה חדרי עסקות של בנקים מקומיים מקיימים ביחד שוק דליל ומקרטע לשקל מול הדולר. הרדידות והמוגבלות של השוק הזה יוצרות בו תנודות חריפות המטלטלות את כלכלת ישראל. אי-היציבות של השקל מונחת כאיום תמידי על צווארו של המשק.

מכובדיי,

אקדים את המאוחר ואבהיר מייד את תמצית מכתבי. אני מציע לכם לוותר בהקדם על החלום באספמיה של קיום מטבע ישראלי עצמאי שייסחר "כמו גדול" בשוק החופשי. החלום הזה, אין לו סיכוי של ממש להפוך למציאות בשנים הקרובות. אך המרדף האשלייתי אחריו עלול לסחוף אותנו, בתנאים של מלחמה ומיתון, לאסון כלכלי. מי כמוכם יודע עד כמה אנו פוסעים על קרח דק.

לפיכך, אני מציע לכם לפעול מיד להחלפתו של השקל הישראלי בדולר האמריקני כמטבע החוקי היחיד בישראל. לשם כך יהיה עליכם להגיע להסכם מיוחד עם הממשל והקונגרס בוושינגטון ועם ה"פדרל ריזרב", מערכת הבנקאות המרכזית של ארה"ב. כחלק מההסכם, תזרים ארה"ב לישראל את הדולרים החיוניים להחלפת שטרי השקלים שבמחזור, כ- 3 עד 4 מיליארד דולר. זה הסיוע הכספי היחיד המתבקש. תתבקש גם רשת ביטחון פיננסית בצורת התקשרות מיוחדת בין בנק ישראל לבין ה"פדרל ריזרב". את שאר המעבר לדולר ניתן ליישם במהירות וביעילות בהתבסס ובהסתמך על הניסוי המוצלח של הנהגת המטבע "יורו" במדינות אירופה.

מה לא ניסינו

איך זה יקרה באמת? כך: עם החתימה על הסכם עקרונות בין ממשל ישראל לממשלת ארה"ב על מעבר לדולר, יוקפא השקל בשער שייבחר, נאמר לצורכי נוחיות 5 שקלים לדולר (אפשר גם לבחור בשער של 4.8 שקלים לדולר). בשער זה יומרו, בתוך 3-4 חודשים, כל השטרות והמטבעות השקליים שבידי הציבור לשטרות ומטבעות דולריים.

במקביל תיעשה המרה של כל התשלומים במשק המתבצעים שלא במזומן, מחישוב בשקלים לדולרים: המשכורת תיכנס לבנק בדולרים, החיובים בכרטיסי האשראי יהיו בדולרים, המחירים בחנויות יהיו בדולרים. ההתחייבויות והנכסים הכספיים של האזרחים, של המגזר העסקי ושל המגזר הציבורי יעברו לחישוב דולרי: פיקדון שקלי יהפוך לדולרי, אוברדראפט שקלי יהפוך לדולרי, תקציב הממשלה יבוטא בדולרים, איגרת החוב השקלית תהיה לדולרית, משכנתא שקלית תחושב בדולרים, תוכנית חיסכון תומר משקלים לדולרים ועוד. בתום 120 ימי המעבר, יימחק כל זכר לשקל, מלבד הגעגוע הסנטימנטלי.

נשמע מסובך? לא במיוחד: אם יוון הצליחה לעבור בלא חריקות מדראכמה לאירו, ואיטליה ממיליון לירטות לאירו, אין שום סיבה שבעולם שישראל לא תצליח לבצע את המעבר הזה בלא סערות ומשברים.

האירופים לא רוצים, האמריקנים ישמחו

מכובדיי,

הצעתי עלולה להישמע כגרסה מחודשת של תוכנית ה"דולריזציה" הדימיונית שהונחה לפתח הממשלה ב- 1983. אך היא איננה כזאת. בהצעתי אין אני מתכוון להצמדת השקל לדולר בשיעור קבוע, כפי שעשתה, למשל, ארגנטינה, וכפי שנשקל אצלנו.

הצעתי שונה מעיקרה: היא מעתיקה לישראל את המעבר של תריסר מדינות של האיחוד האירופאי למטבע יחיד ואחיד, ה"אירו". מהיבטים כלכליים רבים, רצוי היה גם לישראל להצטרף כחברה מלאה לאיחוד האירופאי ולהסכם המטבע האירופאי. אבל רק פתי יאמין, כי מדינות אירופה יפתחו בפנינו את שערן המשותף ויקבלו את ישראל למועדונן. הן לא יעשו זאת מסיבות פוליטיות ואנוכיות כאחת, לפחות לא בעשור הקרוב. על כן אימוץ הדולר בישראל הוא בחירתנו הטבעית היחידה. במערכת היחסים השוררת היום בין ישראל לארה"ב, אני מניח שארה"ב תשמח לקבל אותנו לחיקה המוניטארי. מה גם שהדבר ישרת את האינטרסים האסטרטגיים שלה במזרח התיכון.

מטבע עצמאי - לוקסוס מיותר

מכובדיי,

קיום מטבע עצמאי במשק קטן, פתוח ומלחמתי, משק שאינו חבר מלא בשום גוש כלכלי גדול - הוא לוקסוס מיותר. אין בכך כדי לרומם את הלאומיות הישראלית. יש בכך רק חשיפה מתמדת של ישראל לכוחות קפריזיים, רגשניים, ספקולטיביים ולעתים קרובות בלתי-רציונליים, המעורבים במסחר שקל-דולר. כבר ב- 1999 הסכימו מדינות בסדר-גודל של ישראל - אירלנד, פינלנד, יוון - לוותר על המטבעות הלאומיים שלהן ולקבל במקומם מטבע חיצוני, האירו. דווקא ישראל, מכובדיי, לא תוכל לוותר על השקל?

אני מפנה אתכם למחקר שפירסמה זה עתה קרן המטבע הבינלאומית, לפיו הולך וגדל מספר מדינות העולם הבוחרות באחד משני משטרים לשערי החליפין: או שוק מטבע חופשי לגמרי או שער מטבע קבוע לגמרי, כשהנהירה היא לעבר ביטול המטבעות המקומיים. הבה נלך גם אנחנו בכיוון זה, ובהקדם.

ניסינו הכל - התוצאות אכזבו

מכובדיי,

מאז הליברליזציה של שמחה ארליך השקיעו מקבלי ההחלטות הכלכליות שבישראל אין-ספור מאמצים לתכנן, להפעיל, לבסס ולהנדס את השיטה הנכונה לקביעת שערו של השקל מול הדולר. מה לא ניסינו ובמה לא התנסינו? בניוד מטבע חופשי ובניוד מלוכלך, בפיחותים חד-פעמיים ופיחותים זוחלים, בשער דולר קפוא ובשער דולר העולה ב- 5% מדי חודש, ב"רצועת ניוד" שטוחה ואלכסונית, צרה ורחבה. בקצרה, מכובדיי, ספק אם היה פטנט שלא הופעל בישראל. התוצאות היו מאכזבות לרוב והרסניות לעתים.

המהפך הכלכלי של 1977 הסתיים באסון למשק. האינפלציה הרקיעה שחקים, הבנקים ומניותיהם קרסו, הפיחות השתולל, הגרעונות הממשלתיים העמיקו עד בלי די, עתודות מטבע החוץ אזלו. תחילה בהדרגה, ואחר כך בבהלה, הוחזרו לספר החוקים כמעט כל האיסורים בתחום מטבע החוץ שהוסרו ממנו. בקיץ 1985, על סף משבר כלכלי קיומי, הופעלה תוכנית חירום שמחקה את שאריות הליברליזציה. השקל שב להיות כסף קטן וחלש במדינה קטנה וחלשה. לא נעים, אך אלו העובדות.

במחצית שנות ה- 90 שוב התעורר מתרדמתו החלום הגנוז של שקל ישראל "בר-המרה", סחיר כדולר וקשיח כפרנק שוויצי, והחל המצעד המחודש לעבר הליברליזציה ושוק מטבע-חוץ חופשי. עקב בצד אגודל הגענו למצב העכשווי, שבו אין עוד מגבלות על הוצאה, הכנסה ומסחר במטבע חוץ בישראל.

בין כה וכה, נעזרו האוצר ובנק ישראל במחרוזת ארוכה, ואקזוטית, של אמצעים להשפיע על שער החליפין של השקל. האחרון בהם: הריבית של בנק ישראל, המשמשת כלי לייצוב השער ומניעת הפיחותים והייסופים החריפים. נתחים גדולים של המדיניות הכלכלית משועבדים למטרה זו, תוך הזנחה של בעיות אמת של ישראל - פיריון העבודה הנמוך, שיעורי ההשתתפות הנמוכים בכוח העבודה, פערים עמוקים בהתחלקות ההכנסות וחוסר יציבות כרוני.

לנצל את חלון ההזדמנויות

מכובדיי,

חלון ההזדמנות להחלפת השקל בדולר פתוח עכשיו. משלוש סיבות עיקריות:

השער הנוכחי, בסביבת 5 שקלים לדולר, משקף לראשונה זה שנים את כוח הקנייה הממשי של השקל, לפי מחקרים כלכליים רבים.

בוושינגטון מכהן ממשל ידידותי מאוד שיראה בעין יפה את המעבר של ישראל משקל לדולר. מעבר המשתלב בהשקפת העולם הגלובלית של מימשל בוש ושל ה"פדרל ריזרב", הבנק המרכזי. אלן גרינספן, יו"ר ה"פדרל ריזרב", ודאי יסכים לצרף את נגיד בנק ישראל כחבר במעמד מיוחד למועצת הנגידים.

הביצועים המאקרו-כלכליים של ישראל בשלוש השנים שחלפו קרובים במידה לא מבוטלת לאלו של ארה"ב. קיים מתאם חזק מאוד בי שני המשקים: קצב האינפלציה די דומה, הגירעון בתקציב הממשלה דומה (פלוס-מינוס אחוז), הצמיחה והמיתון דומים.

בשנים 83'- 84' כשנשקלה ה"דולריזציה" ההיא, הניגוד בין המשק הישראל לאמריקני היה בשיאו. אנחנו רשמנו אינפלציה של 10% עד 12% לחודש, האמריקנים 3.5% לשנה. אצלנו הגירעון בתקציב הממשלה נפער לכדי 12% מהתוצר המקומי, אצלם הסתכם הגירעון הממשלתי ב- 3.5% מהתוצר. הריבית אצלנו קפצה ל- 650% לשנה, אצלם ל- 6.5%. אצלנו השתולל הפיחות, אצלם חוזק הדולר. בתנאים אלו מימוש הרעיון להקפיא את השקל בצמוד לדולר ולהתיר את השימוש בדולרים כמטבע מקביל בישראל, היה אקט של ייאוש קיצוני ומסוכן. קודם לכל צריך היה לתקן את עיוותי המשק פנימה. לכך אין פתרונות קסם לא מכאיבים. אין ולא יהיו.

אמון הציבור יוחזר

מכובדיי,

מה יעשה אימוץ הדולר בישראל? קודם כל הוא יקל על השגת יציבות וצמיחה. אף שסחר החוץ הישראלי יישאר חשוף לתנועות בשער הדולר מול האירו, הין והשטרלינג, הדאגה לחוסן המטבע תוסר לחלוטין מכתפי בנק ישראל: הבנק המרכזי של ארה"ב והאוצר האמריקני יישאו באחריות לכך. ישראל תהיה כנמלה על גבו של הפיל.

אימוץ הדולר יחזיר את אמון הציבור במערכת הפיננסית של ישראל - שתהיה כולה דולרית - ויסכל מראש ריצה אל הדולר. לא יהיה צורך לרוץ אליו, כי הוא יהיה מטבע הבית.

מצד שני, חשוב לדעת מה לא ישתנה ולא ייפתר על ידי אימוץ הדולר כמטבע חוקי יחיד בישראל. לא ישתנה ההכרח לנהל מדיניות תקציבית מרסנת: מחויבות ללא פשרות (מעוגנת בחקיקה) להפחתת הגירעון הממשלתי ל- 1% מהתוצר תהיה מרכיב מהותי בכל הסכם על מעבר לדולר שייחתם בין ישראל לארה"ב. בלי מחויבות ישראלית כזאת, שאין ממנה חזרה ושתוביל כעבור כמה שנים להקטנה משמעותית בנטל החוב הפנימי של הממשלה, לא יסכימו האמריקנים לסייע לנו ולא יסכימו להעמיד לרשותנו רשת ביטחון דולרית.

אימוץ הדולר לא יפזר את עננת חוסר הוודאות הרובצת מעל המשק הנתון במלחמה עם הפלסטינים. ה"סיכון הישראלי" לא ייעלם. גם במשטר דולרי עלול דירוג האשראי של אגרות החוב הממשלתיות הישראליות לרדת והתשואה עליהן עלולה לזנק.

בגלל הריחוק הגיאוגרפי ושיעורי המיסים השונים אין לצפות לאחידות מחירים מלאה בינינו לבין אמריקה. אחידות כזאת לא קיימת אפילו בין שתי מדינות אירופיות שכנות שאימצו את האירו וגם לא בין שתי מדינות בתוך ארה"ב עצמה, בעיקר בשל ההבדלים בשיעורי מס הקנייה המקומי.

בל נשלה את עצמנו: בעיניים אמריקניות, ישראל אחרי הנהגת הדולר לא תיראה כמו קליפורניה או וירג'יניה. היא תיראה, במקרה הטוב, כמו אלסקה או הוואי.

אנחנו נהיה החקיינים

כמה זמן דרוש לביצוע המעבר משקל לדולר? להערכתי, דרוש מספר חודשים מועט, בין שלושה לארבעה. אין כאן צורך להמציא את הגלגל. האירופים כבר המציאו והפעילו את כל ארבעת הגלגלים של מעבר כזה. הם היו החלוצים, אנחנו נהיה החקיינים. עד סוף ינואר 2003 אפשר להעביר בכנסת את כל תיקוני החקיקה החיוניים ובמקביל לחתום על כל ההסכמים המתחייבים עם הממשל בארה"ב (שייתכן ואף הוא יזדקק לחקיקה מיוחדת בקונגרס).

מכובדיי,

מתנגדי רעיון נטישת השקל והחלפתו בדולר רבים ממצדיו האפשריים. בראש וראשונה יטענו השוללים שהעניין אינו אלא טריק, תרגיל הסחה, מעקף. אלא שלאור ההצלחה הבולטת של המטבע האירופאי האחיד, לא ראוי לתייג בבוז את ההצעה למעבר של ישראל למטבע חיצוני כ"גימיק פיננסי" בלבד. אם ויתור על מטבע לאומי הוא גימיק, הכיצד הסכימו לו צרפת וגרמניה ולמה דוחף אליו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר?

הכסף מוגדר כ"הסכם להשתמש במשהו כאמצעי תשלום". ההסכם שלנו על השקל, למצער, לא הוכיח את עצמו. השקל הגלה שוב ושוב כמטבע בוגדני (באשמתנו, בלי ספק). השמירה עליו פגעה קשות בטיפול יעיל של הממשלות במצוקותינו הכלכליות והחברתיות האמיתיות, המבניות.

מכובדיי,

ניתן להמשיך במשטר שער החליפין הקיים בישראל. להעלות שוב את הריבית, להנפיק שוב אגרות חוב הנקובות ב"ישראדולרים" ולהתפלל שבמקרה של מלחמה עם עיראק, למשל, לא יזנק הדולר ל- 10 שקלים. אפשר להמשיך ולשעבד את הצמיחה ליציבות המטבע, שאינה זהה עם יציבות המשק. ואפשר להמשיך ולראות בעיניים כלות איך עוד ועוד מדינות בוחרות לנטוש את מטבעותיהן הלאומיים לטובת האירו והדולר.

זו אופציה של שב ואל תעשה. אני מרשה לעצמי, מכובדיי, להציע לכם מפנה.