ה"רוק האומנותי"

הרוק האומנותי הינו סגנון של מוסיקת רוק שצמח בשנות ה – 60 המאוחרות והגיע לשיאו בשנות ה – 70'. לעיתים משתמשים במושג כמילה נרדפת ל Progressive Rock או "רוק מתקדם" בעברית בכדי לסמן אלבומי רוק "אינטלקטואלי", כגון אלבומיהם של להקות Genesis, Pink Floyd ו Yes.

הרוק אומנותי בא לתאר מוזיקת רוק שהושפעה ממוסיקה קלאסית (Moody Blues, Emerson Lake and Palmer) או בכדי לתאר מיזוג של רוק מתקדם ומוסיקת פולק אנגלית (Jethro Tull, Strawbs). המשותף ללהקות הללו הוא שכולן שילבו גישות מסובכות וקונספטואליות במוסיקה שלהן. מוסיקאים בולטים ברוק האומנותי היו סטיב האו (Yes, Asia), ג'ון ווטון (King Crimson, Asia, U.K.) וגרג לייק (King Crimson, Emerson Lake & Palmer).

חלק מהרוק הניסיוני שנעשה על ידי אומנים בריטים ואמריקנים כגון פרנק זאפה, דיוויד בואי, בריאן אינו וה Velvet Underground נחשב אף הוא לרוק אומנותי.

בשנת 1965 החלו ה Beatles לחקור את השימוש בהקלטות מולטי-טראק יחד עם מוסיקת רוק, הרכביי תזמורת קלאסיים ואת האוונגרד. בין 1966 ל – 1968, אלבומיהם של להקות כגון Jethro Tull, Moody Blues, The Nice, Pink Floyd, Caravan, The Pretty Things, Procol Harum ו Soft Machine, וכן אלבום הבכורה של פרנק זאפה, Mothers of Invasion, היו בסגנון רוק אומנותי. רוב המוסיקה הזו כללה שורשים מן ה R & B, רוק פסיכודלי, אוונגרד או נטיות קלאסיות.

בין השנים 1972 – 1974, להקות כגון Genesis, Emerson Lake & Palmer, King Crimson ו Yes, שאלבומי הבכורה שלהן יצאו בסוף שנות ה-60' תחילת שנות ה-70', השביעו את שאפתנותם המוזיקלית ומילאו תקליטים שלמים ביצירות מוזיקליות ארוכות ומורכבות. בנוסף למערך להקות הרוק הבסיסיות, שכללו גיטרה, גיטרה בס, תופים וסולן, להקות ה"רוק המתקדם" שילבו לעיתים קרובות "מלטרון" - קטע באלבום המחזיר אותנו להתחלה ומבוסס על כלי בעל מקלדת בו השתמשו בדרך כלל ליצירת צלילים תזמורתיים כגון אורגן, פסנתר וסינתיסייזרים מוקדמים.

בעקבות ניסיונם של אומני רוק אומנותי רבים במוסיקה קלאסית, יחד עם הנגישות של תוספות אלקטרוניות לכלי הנגינה המסורתיים, קלידנים כמו קית' אמרסון מ Emerson Lake & Palmer וריק ווקמן מ Yes, עברו מ"שחקני משנה" בלהקתם לתורמים גדולים בהתפתחות ויצירת הרוק האומנותי.

הרוק אומנותי שילב לעיתים קרובות שינויים קצביים מסובכים, טקסט דמיוני שכלל נושאים סוציו-פוליטים ומדע בדיוני, ויצירות מוזיקליות מורחבות, לעיתים בצורת אלבומי נושא. שימוש בתזמורות סימפוניות ואנסמבלים היו אף הן שכיחות. הרוק האומנותי התפשט בעולם ונודע כבעל מילים מורכבות ושנונות ווירטואוזיות מבחינה מוזיקלית.

מטרת הרוק האומנותי היא בראש ובראשונה לשמיעה ולניתוח יותר מאשר לריקוד. המופעים ועיצוב האלבומים שהלכו יחד עם מוסיקה זו הציגו בני נוער מגוונים מבחינה אומנותית ומבוגרים בעלי ראש צעיר. לדוגמא: המופעים של Genesis מתחילת שנות ה-70' היו מורכבים מבחינה ויזואלית, הסולן פיטר גבריאל נודע בתלבושותיו המוזרות ובפעלולי ראווה כגון צניחה לבמה כמחווה לתפאורות הבמה באופרה.

הופעתן של להקות בריטיות בסוף שנות ה-70' שניגנו רוק אומנותי, כגון U.K. ו Marillion, והמשך פעילותן של להקות כמו Genesis, King Crimson, Pink Floyd, Emerson Lake and Palmer ו Yes, תרמו לשימור הרוק האומנותי מעבר לשנות ה-70'. להקות פופ-רוק ורוק-כבד משנות ה-70' וה-80', כגון Roxy Music ו Metallica חקרו אף הן שילובים שונים של סגנונות מוסיקליים שהתחברו לרוק אומנותי.

רוק ניסיוני שנעשה על ידי מוסיקאים כגון פרנק זאפה בשנות ה-60' וה-70', כלל השפעות של רוק פרוגרסיבי, אך במידה מועטה יותר מאשר השפעות של רוק אומנותי. שיתופי הפעולה של בריאן אינו המלחין, מפיק הרוק ויוצא להקת Roxy Music, עם להקת ה Talking Heads ודיוויד בואי בסוף שנות ה-70', היו דוגמה מוצלחת לשילוב של השפעות רוק אומנותי יחד עם סגנון המוסיקה שמוסיקאים אלו ניגנו. המוסיקה של לורי אנדרסון וטורי איימוס מהווה אף היא דוגמה לשילוב זה. אף על פי כן, רוב עבודתם של אינו ואנדרסון קשורה למינימליזם שהיה בעל השפעה רבה במוסיקה של סוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70', והיווה השראה לפופ המינימליסטי של מוסיקת הטכנו בשנות ה-90'.