הם ביחד – ואנחנו כל אחד לחוד

איך ייתכן, שואלים אצלנו, שלאחר שנתיים של הרס החברה הפלסטינית, "נכבה חדשה", מנהיגות כושלת וכאלפיים הרוגים, איש מקרב הפלסטינים אינו מעז למתוח ביקורת אישית על ערפאת? איך זה שאין הפגנות ברחובות נגד מנהיגותו, אלא ההיפך, ולהוציא מקרים בודדים אין ביקורת פומבית על המחדלים הפלסטינים או קריאה לשינוי מדיניות? השאלה הזו, הכל-כך ישראלית, היא תמצית אי-ההבנה התרבותית בסכסוך הישראלי-ערבי לדורותיו.

החברה הפלסטינית היא חברה קולקטיבית-חמולתית, אשר הפרט בה משועבד לקבוצה שסביבו, דהיינו משפחתו ושכניו. הפרט הוא אינו עצמאי לעשות כרצונו והוא כבול במחויבויותיו אל הקבוצה. הקבוצה דורשת ממנו ציות מוחלט, וקריאת העזרה שלה היא ערך מקודש וטבעי. ראו למשל כיצד התגייסה כל חמולת בכרי בבעינה למען בניה העצורים. אם הפרט מסרב לציית לחמולה – הוא נענש בהמטת קלון, נידוי ואף ברצח. במקביל, מגינה הקבוצה על בניה וערבה לשלומם ולרווחתם. החברה היהודית-ישראלית, לעומת זאת, היא חברה אינדיבידואליסטית מערבית, שבה הפרט נמצא במרכז וההקשר המשפחתי-חמולתי הולך ומתפוגג. הזכויות הן של הפרט, לא של הקולקטיב, ולכן הפרט מעז למתוח ביקורת על סביבותיו.

כאשר התחילו להיהרג בני חמולות שונות באינתיפאדה, התגדרו כל החמולות סביב הרוגיהן, ומהרג אישי הדבר הפך לפגיעה בחמולה כולה. כך נפוצה האינתיפאדה במהירות מחמולה לחמולה. גם ההקשר הלאומי מתורגם בחברה הזו כצו הלכידות הקולקטיבית, וכשם שאיש אינו מעז לצאת נגד הקבוצה המצומצמת, כך אין יוצאים נגד הקוד הלאומי המכונן של האינתיפאדה. כל קול נגד הוא קול בוגד וכופר במבנה חברתי כל-כך מהודק. מכאן היחס הכל-כך חמור אל המשת"פים או אל מי שמעז להרהר על דרכה של האינתיפאדה: הם בוגדים ודינם אזהרה או אפילו מוות.

התגובה הישראלית לכל מחדל או כישלון היא פנימית, דרישה לבדק-בית, ביקורת והתייסרות עצמית. התגובה הערבית לכישלון היא הפוכה, וכיוונה כלפי חוץ: תוקפנות והטלת האשמה כולה על האחרים. ראו כיצד הגיבו החברה הישראלית והחברה הערבית על כישלון צבאי: תוקפנות חדשה ב-1973 לאחר תבוסת 1967 להשבת הכבוד, לעומת התייסרות מכמירת-לב של ישראל לאחר 1973.

גם היחס למנהיגות הוא הפוך בין שתי החברות. בחברה הערבית המנהיג מסמל בעצם אישיותו את הסדר החברתי. כל איום עליו הוא איום על הקבוצה כולה, ולכן לא ייתכן להדיחו. מכאן יחס הכבוד המעוגן בחוק כלפי מוסדות השלטון בעולם הערבי, ומכאן מובן מדוע למרות הכל עדיין תומכים הסונים של עיראק בסדאם חוסיין. היה זה התיאולוג המוסלמי אלגזאלי (מת בשנת 1111) שקבע כי "עדיפים מאה שנים של עריצות מאשר שנה אחת של תוהו ובוהו". ואכן תוהו ובוהו חברתי הוא איום קיומי למשטר קולקטיבי כה צפוף. בישראל, שבה כל אזרח הוא בחזקת ראש ממשלה בעיני עצמו, היחס למנהיג גובל לעיתים בבוז. לכל היותר הוא אחראי לעצמו ולסביבתו הפוליטית, בוודאי שלא לעצם הסדר החברתי.

רבים מדברים אצלנו על החזרת שטחים, פינוי התנחלויות או תוכניות שלום סעודיות לפתרון הבעיה. אלא שהמצוקה האמיתית בסכסוך בין ישראל לערבים היא זו התרבותית: כל צד מדבר בשפה אחרת, ואינו ער כלל לשפה שבה מדבר הצד השני. המדאיג הוא שאין מי שטורח להכיר אצלנו את הנורמות החברתיות של הערבים, והתוצאה היא שהטרגדיה רק הולכת ומתעצמת.