מי שלא היה שם לא יבין על מה אני מדבר

כשחזי בראון עולה באוברול הכחול שלו על הג'ון דיר הישן והטוב והולך לחרוש את שדות החומוס שלו, מבצבץ מאחור חריץ הישבן. בכבדות הוא אוחז בהגה הטרקטור, ובאחיזה הזו יש גם אחיזה בעולם שלו שהולך ונעלם, עולמם של החקלאים בני גילו, אנשי אדמה שנדחקים על ידי נדלניסטים צעירים וציניים. אסי דיין מגלם את חזי בראון בסדרת הטלוויזיה "בנות בראון" שכתבה עירית לינור על פי ספרה, ועניינה המרכזי הוא תיאור שקיעת ישראל הישנה דרך סיפורה של משפחת חקלאים שנקלעת למצוקה כלכלית קשה.

איש תשוש הוא בראון המושבניק, רופס וגמלוני, חי במושגים של עבר רחוק ומתקשה להסתגל לתעתועיו של העולם המודרני, על רדיפת הבצע ואיבוד הערכים שבו. דיין, יאמר הצופה, הוא בראון עצמו. גם מבחינת הלוק החיצוני של טיפוס המושבניק המבוגר, העייף כל כך, אבל במידה רבה גם בשל ביוגרפיית חייו, לפחות זו המוקדמת של נהלל ושדות העמק, ושל משפחתו, ששושלתה סימלה את החזון הציוני כמו גם את שברו.

לפני יותר מ-30 שנה שיחק אסי דיין ב"הוא הלך בשדות" של משה שמיר, בו גילם את הישראלי החדש, הצבר הצעיר, יפה התואר והאמיץ. גם גילום דמותו של בראון הקשיש וחסר התקווה הוא סגירת מעגל עבור דיין, שמסמלת את שקיעתו של החזון. אבל שיחה על הסדרה ומשמעותה מעניינת את דיין כשלג דאשתקד. הדבר האחרון שבאמת מעניין אותו הוא מי נגד מי בסדרה של לינור. "אני לא בקיא כל כך בסיפור ובעלילה. יש שם, אני חושב, הרבה עלילות משנה ועניינים. היא מתארת איך היהודים נהפכו מחקלאים לנדלניסטים. זו סדרה שמיועדת לנשים בעיקר. העלילה שם סבוכה בעניינים גינקולוגיים. עירית לינור ממונה על איך זה נקרא, כאילו, פמיניזם."

- את המוצר הסופי ראית?

"לא ממש. שלחו לי ארבעה פרקים, ראיתי שניים. נחמד. אין לי הרבה סופרלטיבים לגבי מה שראיתי, מלבד העובדה שזה נחמד. נחמד ונעים. לא מביש, ותאמין לי, זה כבר משהו. לא הופתעתי, לא לרעה, לא לטובה. היא בסדר גמור.

- וזה מספק אותך, העניין של רק לא מביש?

"כבר הייתי בהרבה דברים מבישים בחיים שלי. אין לי בעיה עם זה. הכל תלוי בחוזה. תמורת שכר נאות אני מוכן להופיע גם בתסריט של עלילת ספר הטלפונים".

- לאיכות התסריט אין שום חשיבות?

"קודם כל החוזה הכספי. זה הכי חשוב. אחר כך אני קורא את התסריט. אולי זה נשמע רע, אבל זו דרכי כשחקן. בניגוד לעשייה כבמאי, כשחקן אני עושה את התפקיד שלי ומתנתק, עושה מה שאומרים לי וזהו. סך הכל אני מתנהג כשחקן בדיוק כמו שהייתי רוצה ששחקנים שמשחקים בסרטים שלי יתנהגו".

ג'ט לג מהמכולת

הזלזול לכאורה שדיין מפגין כלפי הסדרה בה השתתף, מטעה כמו האיש עצמו. דיין חד וממוקד, דוגרי, בעיקר מקצוען. לא דופק חשבון לאף אחד, ומצד שני גם לא מתכוון להעליב. את חזי בראון הוא גילם בסדרה בצורה מדויקת, ואת עירית לינור היוצרת הוא מגדיר כבחורה מבריקה. פשוט אין לו את הכוח, כך הוא אומר, לכל הבולשיט של ההגיגנות ודיבור על משהו שאני לא מכיר את התמונה הרחבה שלו. ברור שכשאני משמש כבמאי ואחראי לכל המוצר, ההתייחסות שלי שונה לגמרי.

הוא כבר בן 57. גר בבית חד קומתי בשכונת תל גנים הרמת גנית יחד עם בת זוגו (אשתו לשעבר) ורד טנדלר. בשנים האחרונות הוא כמעט לא יוצא מהבית, כי אפילו הליכה למכולת השכונתית גורמת לי ג'ט לג. מצד שני, הוא עמוס בעבודה עד צוואר. לא מזמן סיים לצלם בהודו את "השיבה מהודו" על פי א.ב יהושע בכיכובו של אקי אבני, ואוטוטו הוא מתחיל לצלם את הסרט "הבשורה על פי אלוהים", בהפקה צרפתית, על פי תסריט שכתב.

מכיוון שהוא לא יוצא מהבית, הוא כמעט לא רואה סרטים של אחרים. "הקולנוע", הוא אומר, "מעייף אותי. ההתעוררות כביכול של התעשייה גרמה לכך שאנשים עושים המון דברים אידיוטיים, כי בעקבות חוק הקולנוע זורמים המון כספים, ונוצר מצב שאנשים חייבים לעשות סרט 'ויהי מה' כדי להצדיק את מה שקוראים 'העשייה המקורית'".

- אתה לא יכול לחשוב על משהו שעורר בך התלהבות?

"אולי 'חתונה מאוחרת'. נהניתי מאוד. זה בהחלט סרט יוצא דופן".

אני לא אוהב קולנוע

הוא כתב, ביים ושיחק בעשרות סרטים, חלקם נכנסו לפנתיאון הקולנוע הישראלי. בתעשייה מדברים עליו כעל גאון, והוא בהחלט מודע למעמדו הייחודי. הוא שמן מאוד לאחרונה, כרסו מתהלכת לפניו, וגם זה עבורו עניין של תקופה. כי חייו גדושים תמורות, מהפכים ודרמות, ממש כמו חזותו החיצונית שמשתנה כל העת. הביוגרפיה שלו מלאה שערוריות מתוקשרות, שבמידה רבה הוא אחראי להפצתן, בעיקר באמצעות כתבות בעיתונים בהן חשף את תהליכי ההידרדרות שלו לסמים קשים, הגמילה, הנפילות, האשפוזים בבתי החולים לחולי נפש, החשבונות שניהל עם משפחתו.

עכשיו הוא עובד על תדמית של אסי דיין ששבע מהכל ורוצה שרק יניחו לו לנהל את חייו בתוך הבועה שבווילה בשכונת תל גנים. "אתה רואה שכל האופרציה של הגיל הצעיר מיותרת, חסרת טעם, סתם ריצה אידיוטית ללא כל סיבה מוצדקת. אפשר בעצם לעשות הכל אחרת." הזיקנה, הוא אומר, לא מטרידה אותו. "יש משהו בהזדקנות הזו שמוצא חן בעיני".

- בגידת הגוף?

"הגוף תמיד בוגד. המוח הוא העיקר. אמרת לי ששמנתי, אוקיי. אומרים על אנשים שמנים שהם טובי לב, אני לא טוב לב. לכן הגוף לא מעניין אותי. אגב, בניגוד לכל אלה שצועקים שינתקו אותם מהמכשירים, לי אין תוכניות כאלה. שאף אחד לא יעיז להוציא אצלי את השקע מהתקע. להיפך, אני אשמח לראות את בני המשפחה שלי מטורטרים ומטפלים בי ומחליפים לי חיתולים. אני אשאב הנאה גדולה מזה".

הטעות הגדולה שעשה בחייו, ובנקודה זו הוא רואה החמצה ופספוס ענק, היא שלא הפך לסופר. "אם הייתי מכוון טוב יותר את חיי, הייתי היום סופר מהשורה, אבל זה לא מה שיצא. אם הייתי גומר ללמוד פילוסופיה, לפחות הייתי פילוסוף טוב, וזה יותר מאשר במאי בינוני, מה שאני היום".

- אז הקולנוע עבורך הוא סוג של ברירת מחדל?

"במידה רבה כן. נכון שבכתיבת תסריטים יש מעין מעשה ספרותי, אבל זה רק ליד הספרות. יש בי אכזבה עקרונית מהקולנוע, שבעצם זו אכזבה ספרותית אישית שלי. אני לא אוהב קולנוע. עבורי הקולנוע הוא רק נציג של משהו אחר שהייתי רוצה לעשות. כשאתה עוסק בספרות, אתה מרגיש את הפער של אלפיים שנה בינה לבין הקולנוע".

- קיבלת הרבה מחמאות בתחום התסריטאות.

"הכל יחסי. אני מנסה לחשוב על מישהו כמו פליני שהמציא שפה שלמה. דבר כזה נחשב עבורי גאוני. אנשים כמוני אפילו לא מתקרבים לזה".

- ויש תחושה של תסכול?

"ממש לא. האלמנט התחרותי נשחק עם הגיל. אני משלים עם מה שאני. זה מה שאני, ואני פה תקוע עם האופי שלי וזהו".

- אתה מדבר במושגים של תקיעות?

"בוודאי. תקיעות, לא השלמה. כבר אין לי זמן למקצה שיפורים".

ההוא עם הזקן מחיפה

מפוליטיקה הוא בורח. "לאחרונה", הוא מספר, "כתבתי על פוליטיקה לאתר האינטרנט של 'ידיעות אחרונות', ynet. אני לא מבין כלום באינטרנט ולא הייתי מודע שאקבל כל כך הרבה תגובות. ורד קראה לי את התגובות, ונחרדתי שכל כך הרבה אנשים אהבו לשנוא אותי. אז עכשיו אני אומר שאין לי דעה. לאחרונה איבדתי את דעתי. המזל שלי הוא שלא הלכתי לפוליטיקה בעקבות אבא שלי. המקום הזה כל כך לא יצירתי. מזל. הייתי נקבר חי. כל הרימון והשימון הזה מגעילים אותי. בכלל, קמים פתאום כל מיני אנשים, כמו ההוא עם הזקן מחיפה, לא זוכר איך קוראים לו. הוא אומר שהוא הולך להציל את המדינה. כולם אותו דבר. שיקום כבר מישהו ויגיד משהו מקורי, שונה, אפילו מושחת, אבל שיגיד. אל תזיין את השכל. כולם שם זייני שכל, כאלה נודניקים".

- אבל אבא שלך היה פוליטיקאי.

"זהו, שלא. בפועל, אבא שלי אף פעם לא עסק באמת בפוליטיקה, הוא לא הבין את הדבר הזה".

- במרחק השנים, יש פיוס עם אבא?

"הוא כבר לא יכול להתפייס, בגלל סיבות טכניות, הוא פשוט לא כאן. אבל אצלי, ועוד איך. אני מאוד מאוד מתגעגע אליו. אני חושב שכולנו צריכים להתגעגע אליו. היו בו תכונות של מקוריות, חוסר סבלנות, ופסימיזם שאני מעריץ".

- ואתה עשית לו את המוות.

"נו, מה אגיד לך. בטמטומי החמצתי אותו. מה הייתי בסך הכל? נער מורד שרוצה לעשות רושם על אבא שלו. כל הזמן הייתי בראש של תעלולים, כל הזמן הראש שלי היה באיך לעצבן אותו, איך לא לדבר איתו, להדיח אותו כאילו. מרוב זה החמצתי את הבנאדם המיוחד והבלתי רגיל הזה".

- הילדים שלך מחזירים לך?

"לא. הילדים שלי לא מרדנים. יש לי חמישה ילדים, שניים מהם בחו"ל. אני נמצא בקשר טוב איתם, אבל תואר של אב השנה אין לי סיכוי לקבל".

- וסב השנה?

"אני מקווה שיש לי עוד זמן, אבל אני יכול להרגיע אותך שגם בתואר הזה אני לא אזכה. אני לא אהיה סבא שיעשה בייביסיטר לנכדים".

- עדיין משתמש בסמים?

"אין דיבור על העניין הזה. אני שונא את הקטע הזה. כל פעם שואלים אותי 'אתה נקי? אתה נקי?'. זה כמו ששאלו את זוהר ארגוב. אז אני יכול להרגיע ולהגיד שאף פעם לא הייתי מלוכלך, אף פעם, בטח שלא באופן ציבורי. אני יודע שאני אחראי במידה רבה לסטיגמה הזו. מה שאני כן יכול להגיד זה שהיום הסמים לא מעסיקים אותי כמו בעבר, כשהיו תקופות ש-24 שעות ביממה התעסקתי כך או אחרת בדבר הזה".

- הכתיבה הולכת בקלות או שאתה לוקח כדורים כדי להתרכז?

"קשה לי להתרכז, אבל אם אתה מתכוון לשימוש בסמים לצורך כתיבה, אני יכול להגיד לך שזה בולשיט. אין קשר. אני מתרכז קשה, אבל כשזה קורה, קשה להוציא אותי משם. אני כותב שעות, אבל כמובן שלא באדיקות כמו עגנון, למשל, שהיה כותב בעמידה. פעם באתי אליו עם תסריט והוא הסתכל עלי בחצי עין ואמר לי 'בחור צעיר, תעשה מזה קאובוי. הכי טוב קאובוי'. אבל הוא עולם אחר, הוא מהסוג שהכתיבה עבורם היתה הקרבה ואמונה, ובי אין אמונה".

- מה מפחיד אותך?

"ליפול עוד פעם לדיכאון".

- יש עדיין נפילות של דיכאון?

"אין לי דאווין סטייל שלמה ארצי. זה לא מניירה אצלי, זה הדבר האמיתי. אני חי היום על כימיה, על פרוזאקים וכאלה. זה לא מבטיח שהעניין הזה לא יחזור, אבל הכדורים מספקים לי סוג מסוים של הגנות. והפחד, הפחד הזה מדיכאון, מלווה אותי כל הזמן".

- זה יותר קשה מהתמכרות לסם?

"אי אפשר להשוות. זה הפחד הגדול שלי. זה המקום שבו התאשפזתי, לא סמים קשים ולא שטויות. זה הכי קשה. זה המקום שבו אתה לא יכול אפילו להתאבד. כל כך רע. זה המקום שבו הכי התייסרתי. אתה יכול ליפול בסמים, בשתייה, תאמין לי, הכל קשקוש. אבל הדיכאון זה רע צרוף. כמו יהלום. אין שם שום מעלות, שום פתח אוורור, ואתה בתחושה כל הזמן שזה סוף האוויר שלך".

- זה עניין גנטי?

"מה שבטוח שזה לא קשור לעניין סביבתי. אבא לא היה אדם שמח, אבל לא סבל מסוג כזה של דיכאון. זה מעסיק אותי מאוד. אשכרה. מי שלא היה שם, אף פעם לא יבין על מה אני מדבר. הבנאדם מתקמט, אתה הופך לאבק אדם, לכלום, דבר נטול צורה כזה. זה הדבר היחיד שממנו אני פוחד".