שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אלביס פרסלי: אני לוזר?
    הוא מת, הוא נערץ, הוא אייקון: אז למה אלביס פרסלי מוכֵר בעולם פחות, ובני נוער כבר לא מסוגלים להתחבר אליו? לרגל הוצאת אלבום האוסף האולטימטיבי שלו (שכבר הגיע לראש המצעד האמריקאי) - ארי קטורזה מנסה להבין. אלביס לאן

    הוא אולי מחזיק עדיין בתואר מלך הרוקנרול, אבל מעמדו המלכותי של אלביס פרסלי אינו איתן כפי שניתן היה לחשוב. סך הכל המכירות מהקטלוג שלו בשנה האחרונה היה קצת פחות מ- 1.5 מיליון עותקים, ואם זה לא מספיק אז גם כמות המבקרים ב"גרייסלנד", אחוזתו שבממפיס, הדלדלה. אולם במלאות 25 שנה למותו של אלביס, הטייקונים עם הסיגארים משנסים מותניים: "נייק" וחברת דיסני רכשו זכויות לקטלוג של המלך, שכבר נתן אותותיו במכירות של שיריו. במקביל, חברת RCA (כיום חברה-בת של BMG) משחררת את אלבום 30 להיטי המקום הראשון שלו, בתקווה שיעשה לאלביס את מה ש"1" עשה לביטלס.
    RCA הקצתה 10 מיליון דולר לקמפיין שיכלול תחרויות, תוכניות רדיו מיוחדות, פרסומות, ארוחת צהריים בלאס-וגאס, משחקי און-ליין באינטרנט - הכל כדי ששמו של אלביס יתנוסס שוב בגאון בטבלת הבילבורד. והם הצליחו: האלבום הגיע אתמול (יום ד') למקום הראשון במצעד המכירות, לאחר שמכר חצי מיליון עותקים. ברזומה של אלביס 43 אלבומי פלטינה, אבל למעט תקופות הכריסטמס, קשה היה במהלך שני העשורים האחרונים לראות את שמו במצעדים. זה לא רק שהוא היה רחוק מכוכבים בני זמננו (נאמר, אמינם) או מאגדות רוקנרול אחרות (למשל, הביטלס), אלא שאפילו ביחס למכירות הרוק-קאנטרי של האיגלס הוא נראה יותר כמו צמית מאשר מלך.
    מה שהוביל את חברות התקליטים ומשפחתו של פרסלי למסקנה כי לקהל הצעיר יש מעט מאוד מן המשותף עם המלך. הנחה נכונה, אבל, מתברר שזה לא משהו שאי אפשר לתקן (לפחות זמנית): השנה הופתע העולם כאשר חברת "נייק" שכנעה את RCA לערוך רמיקס לשיר נשכח של המלך, "Little Less Conversation” - שנלקח מפסקול סרט נשכח אף יותר - שילווה את המונדיאל שהתקיים ביוני. על המלאכה הופקד הדי.ג'יי ההולנדי תום הולקנבורג, הידוע בכינוי JXL, שהטיס את השיר ברמיקס מצוין לראש המצעד הבריטי, כשהוא שובר את התיקו הנצחי בין הביטלס לבין המלך. לאלביס יש כעת יותר להיטי מקום ראשון בבריטניה מכל אמן אחר - 18 במספר. הרמיקס המשיך לטייל במקום הראשון של מצעדים ב-9 מדינות ואף נחת לבסוף בראש טבלת הבילבורד האמריקנית ונשאר שם במשך שלושה שבועות, עד שלבסוף צורף לדיסק החדש של להיטי המקום הראשון.
    זו, כך נדמה, היתה רק ההכנה לסרט החדש "לילו וסטיץ'", מייסודם של אולפני דיסני, שעלילתו עוסקת בילדה בת חמש שהיא – אם לא ידעתם - מעריצה גדולה של המלך. הפסקול כולל שישה אלביסים קלאסיים ומכר עד היום כרבע מיליון עותקים, מה גם שהוא שוהה בראש מצעד הפסקולים של הבילבורד.

    המוזיקה הולכת ונשכחת

    עם זאת, טכניקות השיווק של בעלי הזכויות על שירי המלך אינם יכולים להסתיר את העובדה שמשהו עמוק יותר מפריד בין אלביס לבין הדור הצעיר של הצרכנים - תהליך שאליו שמו לב, אגב, גם באקדמיה. סימון פרית', מבקר מוזיקה בריטי וגדול חוקרי הרוק באקדמיה, התלונן לפני מספר שנים על ההזנחה שעושה המחקר האקדמי – הסוציולוגי והמוזיקולוגי כאחד - למוזיקה של פרסלי. אומנם ישנה, באיזה קולג' שכוח-אל במיניסוטה, פקולטה על שמו של המלך, אבל אף אחד לא מאמין שזה יכול להיות רציני. לפי פרית', המוזיקולוגים - ובאופן מפתיע יותר, גם הסוציולוגים וחוקרי התרבות - פשוט מתקשים להבין את המוזיקה של אלביס, שבאמת לא ניתן להפרידה מן הקונטקסט החברתי שבו צמחה. כך שנדמה כי הטקסט של מבקר המוזיקה גרייל מרקוס בספרו "רכבת מיסתורין" על אלביס, יישאר, כנראה לנצח, הטקסט הקדוש על המלך.
    אני גורס כי התהליך שנפגע על-ידי פער הדורות משותף לאלביס וגם ליתר אמני הרוקנרול של שנות ה-50, שתרומתם למוזיקה הפופולרית האמריקנית (בין היתר ההכלאה של אלימות, סקס, היתוך התרבות השחורה והלבנה, ובעיקר פרפומנס בימתי מסעיר שטרם נראה) נלקחת כיום, לרוע מזלם, כמובנת מאליה.
    ויותר מזה: מה שנשאר מדמותו של אלביס בזיכרון הקולקטיבי הן דווקא השנים הרעות, המראה הלאס-וגאסי המפוטם והסרטים ההוליוודיים האומללים. הדמות שלו, כשהוא בן 21, לבוש בחליפת המוזהבת, נוטף סקסאפיל, חוצה את אמריקה בקאדילק שלו והופך את הרוקנרול לתרבות החשובה של המאה הקודמת, נדחקה הצידה. והאמת היא שאת אלביס ראוי לזכור בארבע השנים הראשונות לפעילותו, מתקופת "סאן" ועד גיוסו לצבא (אם כי גם אחר כך היו לו שירים טובים - למשל, "From Elvis In Memphis" ב- 69', גם אם המינונים היו הרבה יותר נמוכים).

    אז מה כל כך טוב בו?

    יכול להיות שכל מי שגדלו, נאמר, על פינק פלויד או דפש מוד, וכיום מאמינים שרדיוהד המציאו את המוזיקה, יתקשו להבין מה כל כך סקסי ויפה בשירה של אלביס. לגבינו, נדמה כי אחרי שנים בהן הרדיו הישראלי שוטף את המוחות הטובים ביותר שלנו במשוואה "מלנכוליה שווה טוב", הישראלים קצת מתקשים להבין את הקסם השמח-שטותי-רציני של רית'ם אנד בלוז, קאנטרי וגוספל. באופן די דומה לדרך בה ג'אזיסטים צעירים לא מבינים מה כל כך גדול בלואי ארמסטרונג, ואם יורשה לי, אז גם השירים הראשונים והמופלאים של הביטלס עומדים בפני בעיה דומה. יש לי חבר נעורים, חובב מושבע של פרוגרסיב, שגם לאחר שיחות נפש של שעות על פרסלי לא מצליח להבין "מה כל כך טוב בו?". כל שנותר לי לענות הוא ששיר כמו "Suspicious Mind" הכיל יותר עניין מאשר כל מה ש"יס" ו"ג'נטל ג'ייאנט" עשו בכל הקריירה שלהם, או ממה ש"אנדרוורלד", למשל, עוד יעשו בכל החיים שלהם.
    לפעמים נדמה כי השתלטות התאגידים ההוליוודיים על המלך היתה כה מבזה ומאסיבית, עד שקשה להאמין שפעם אלביס היה חלוץ (פרפקציוניסט מדהים, ואפילו המפיק המוזיקלי של כמה מלהיטיו הגדולים ביותר). קל יותר לעשות את ההקשר בין נירוונה לבין הביטלס, או בין רדיוהד לפינק פלויד. אלביס נראה קרוב יותר לדין מרטין ביום רע, אפילו פרנקי נראה רציני יותר. לפעמים נדמה כי הרוק בן זמננו הוא כל כך רציני וקודר, עד שהתמימות האמריקנית של הפיפטיז נראית כמו מטען רוחני מעולם אחר.

    אף אחד לא יכול עליו

    טוב, אז אלבום 30 להיטי המקום הראשון, גם אם חסרים בו כמה מהביצועים הכי חשובים של פרסלי (בעיקר את ההקלטות המופתיות בתקופת "סאן", מתחילת דרכו), הוא אחד מן האלבומים היותר מפתים שלו. יש בו מיקס רגשי של נער כפר וכוכב, כופר ואיש תנ"ך; יש בו צלילים של מרידה וכניעה, חלוציות והסתאבות, נעורים נצחיים וזיקנה בגיל צעיר. לצד אי אלו זבלונים הוליוודיים, יש בו פנינים לרוב (אני מחזיק מאוד משירי השאפל-דו-וואפ, שכתב לו אוטיס בלאקווייל, שהלך לעולמו השנה, כמו "Don’t Be Cruel"), ואני מוכן לשים כסף ולטעון שאף אחד לא יכול כיום לשיר כמו אלביס ב"רוק בבית הסוהר" וב"לילה אחד". למרות כמויות הקיטש הבלתי אפשרויות לעתים בכמה מהשירים, הוא כל כך חד וסקסי, עד שזה מעורר ומשתק כאחד, והוא עדיין מדורג אצלי גבוה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלביס. מסרב להיות דכאוני כנדרש
    עטיפת אלבום האוסף החדש. ניצחון
    7 לילות
    מומלצים