פנטזיה ללא פנטזיה

בפסטיבל אייקון שהתקיים לא מכבר בסינמטק תל אביב נמכרה לראשונה לקהל הרחב חוברת מספר 1 בסדרת הקומיקס הישראלית החדשה, "ארינאה", אירוע מבורך ומחמם את הלב. הקומיקס היא יוזמה פרטית של אביב אור וערן אביאני. החוברת, אותה ניתן היה לרכוש במחיר של 15 שקלים, היא ראשונה מארבע, כאשר החלק השני יוצא בינואר.

השאלה הגדולה היא האם אביב וערן ייזכרו כחלוצי הקומיקס הישראלי אשר יוזמתם הפרטית תביא לגל של מעריצים שייקרא וייצור חוברות קומיקס בעברית או האם הם ייבלעו אל תהום הנשייה ויהיו עוד ניסיון, שכשל, לעשות קומיקס ישראלי בשפת הקודש? על השאלה הזו רק הזמן יענה.

החוברת מוגשת בעטיפה מכובדת, ונראה כי גם לאביב וגם לערן יש כבוד גדול לקהל הקוראים שלהם. הנייר עליו מודפסת החוברת הוא באיכות גבוהה, התמונה שעל הכריכה מושכת את העין ודפדוף מהיר בחוברת מגלה לנו תמונות צבעוניות שרמת הצביעה והציור שלהם לא מביישת את האנשים שעומדים מאחוריהם. ניכר כי לשני היוצרים יש תשוקה עזה לז'אנר ורצון גדול כי הסנונית הראשונה תפרוש כנף, ותיצור להק שלם של חוברות ויוצרים (הם אפילו מזמינים את קהל הקוראים להתחיל וליזום פרוייקטים).

ללא ערך מוסף

כאשר אדם לוקח חוברת קומיקס ליד הוא מצפה לשלושה דברים. סיפור טוב, ציורים מדהימים ודמויות מורכבות ומעניינות. לא בכל החוברות אגב, חייבים להתקיים כל הכללים. ישנן חוברות עם גיבורים מורכבים אך רמת הציור שם היא פשטנית וישנן חוברות עם ציורים מדהימים וסיפור שלא מתרומם, אך עדיין בחוברות הללו יש ערך מוסף שמצדיק את קנייתן. לצערי הרב ב"ארינאה" הערך המוסף לא קיים. הציורים הם בסדר, הדמויות שטוחות ולא מעניינות, והסיפור, שכולל דיאלוגים יבשים ולא מקוריים, הוא סטנדרטי לחלוטין וברמה של משחק דרקונים ומבוכים למתחילים.

"ארינאה" הוא שמה של הממלכה עליה מאיים כוח אימתני ומסתורי. כאשר סדרת חוברות נקראת על שם מדינה, או עיר, ניכר כי יש בעיה רצינית. הבעיה היא שאין התמקדות בגיבור או מושג או חפץ. ניסיתי לפשפש בזיכרוני ולא מצאתי עוד חוברת הנושאת שם של עיר או מדינה. ואכן, בחוברת יש מספר עצום של דמויות, שאף אחת מהן אנו לא מתחילים להכיר לעומק או אפילו באופן חלקי, דבר שמונע מהקורא להתחבר לדמות זו או אחרת. כמעט בלתי ניתן למנוע את אדישות הקוראים כלפי הדמויות כאינדיבידואלים, וזה הדבר האחרון שיוצרי החוברת רוצים שייקרה לקוראים שלהם.

הקטור, סלנדין, אדגר, דארין, בולאבר, אגא-לן, מאריק, גודאר, סת', סנתיוס ודאנארה הן רק חלק מן הדמויות. והחוברת עוד מלאה במונחים שפשרם סתום בעיני הקוראים: 'הקמיע של ארסטון', 'הלחש של קיקרוסו', 'המלך ארסטון' ועוד איזה אירוע קוסמי, בו חמשת כוכבי המערב יוצרים צורה של חרב. עומס כזה של מונחים ודמויות בחוברת הראשונה הוא מעבר למה שקורא ממוצע יכול להפנים ולהזדהות איתו, לעיתים נראה כי החוברת היא בעצם מעין עיתון שמתפרסם בארינאה ומופץ לתושביה שכבר יודעים את הסיפור המלא לעומקו.

ללא דמיון

דארין וחבורה של גיבורים אחרים, חלקם גמדים, חלקם אלפים ואפילו בנות אדם יש שם, יוצאים למשימה שמוגדרת בגדול 'להגיע לבירה הישנה לטירתו הנטושה של אסטרון'. הם יעמדו מול סכנות בלתי ברורות ויאלצו לבצע משימות שכרגע אין איש יודע להגדירן.

אביב וערן כל כך רוצים לספר לנו את הסיפור עד שהם מתעלמים משני מאפיינים חזקים ביותר בעולם הפנטזיה הספרותי, הדמויות והעולם עצמו. כל הדמויות בחוברת הן הסטריאוטיפ הכי בסיסי של משחק דרקונים ומבוכים למתחילים. הגמד הוא ייצור נמוך, שעיר, כמובן ג'ינג'י, שמעוצבן כל הזמן על כולם. האלף הוא רזה, גבוה, יפה תואר, עם שיער בלונדיני חלק, ובני האדם נראים כאילו יצאו כרגע מהקטלוג של קסטרו, יפי תואר ומחוטבי גוף (ולאיזון יש אישה בלונדינית ואישה בעלת שיער שחור לכל טעם ודורש).

המאפיין השני, העולם הפנטזיונרי, פשוט לא קיים. החוברת היא סיפור פנטסיה נטול-פנטסיה. במקום לנצל את המדיום המצוייר וליצור עולם מופלא, נהדר, בעל נופים יפים, דמויות מעניינות יוצרי החוברת לא ניסו לתת פירוש חדש או מעניין לשום אלמנט בסיפור. ההרים נראים כאילו נלקחו ממדבר יהודה, העטלפים הגיעו היישר ממערות בית ג'וברין והאורקים סתם נראים כמו גרסה אנמית של 'הענק הירוק'.

גם הסיפור עצמו לוקה בחוסר דמיון. החבורה פשוט הולכת ביער, כשהם מותקפים מימין, מותקפים משמאל וההתקפות הללו מסתיימות מהר מאוד ללא נפגעים. דווקא כאשר יוצרי החוברת בוחרים לעצור רגע ולתת לנו הצצה קטנה לחבורה כשהם נחים בקרחת יער, ישנה תחושה כאילו החוברת מקבלת חיים חדשים. שני העמודים בהם מתעמתים גודאר הגמד וסת' הקוסם הם אומנם סצנה שכבר ראינו וקראנו מליון פעמים, אך היא עדיין חביבה ודינאמית ואפילו מעלה חיוך, ולו הייתה החוברת בנויה מסצנות כאלה, היא הייתה מצוינת.

לזכות החוברת ניתן לומר כי הקריאה בה היא שוטפת ומהירה ואתה לא מרגיש כי יש מישהו שמנסה למרוח ואותך. ליוצרים יש סיפור לספר, ויש ניסיון להשאיר את הקורא במתח עם משפטים דרמטיים כגון: '…הניצחון בסך הכל מחזק את האשליה שגיבורנו מוכנים למה שצפוי להם', ואז מגיעה התמקדות בפניה של דאנארה, ששתקה עד אותו רגע. היא עוטה פרצוף עצוב ומודאג במיטב מסורת אופרות הסבון וחושבת לעצמה 'מה אני עושה פה'? בשלב הזה נשאלת השאלה מה הקורא עושה פה.