יצפאן כבר חזר מהחופשה?

1. סליחה, יצפאן כבר חזר מהחופשה?

לא ברור מה בדיוק עבר על אלי יצפאן במהלך חודשי הפגרה של תכניתו, אבל מה שבטוח - זה לא עשה לו טוב. יכול להיות שיצפאן וצוות כותביו התרגלו למנעמי החופש? מתקשים לחזור לשגרת השידור היומית? או פשוט מתעצלים לסחוב על הגב עונה נוספת? אחרת קצת קשה להסביר את המונולוגים הרדודים בפתיחה (צריך לשדל את הקהל באולפן לצחוק), את המערכונים-חיקויים שקובעים שיאים חדשים של וולגריות בסגנון קקי-פיפי (פואד בוועדת המרכז?) וברמת דציבלים בלתי אפשרית, ואת הראיונות (דוגמת שלוש הסבתות המומחות לסיפורים ארוטיים) שמורידים שוב ושוב את הרף, שכבר מזמן מצא מקום מחבוא עמוק באדמה. אחרי עונה מוצלחת במיוחד ומצחיקה עד דמעות, משהו לא מתקתק שם. אז בבקשה - אל תהרסו לנו את היצפאן. (מרב יודילוביץ').

2. אולי די כבר עם אמא?

יהודית רביץ הבהירה היטב כי היא מאושרת מהאמהות ואנחנו מאושרים בשבילה, אבל קשה לנו קצת עם השיר החדש שלה "את עושה אותי אמא" ("בכל יום שעובר זה עכשיו מפתיע/ כשהגשם יורד את שואלת מתי השמש תגיע/ את עושה אותי אמא"- מילים: עינת רז). מי שפעם ידעה לבחור את שיריה בקפידה, בין אם הלחינה אותם ("שבתות וחגים") ובין אם רק ביצעה אותם ("מישהו"), מנפקת בעשור האחרון חומרים שמתקשים לעמוד בסטנדרטים שלה. רביץ מרבה להתעסק בהתבגרות, בילדה שבה ובהורות באופן נרקיסיסטי במיוחד, אבל היצירה שלה מאז הסיפור הזה בדבר "הירוק היה ירוק מאוד" מתקשה להבריק. ואנחנו יודעים תמיד שאפילו מילה או שתיים, לא יותר מזה, יגרמו לרביץ לצאת מן הקונכיה, להביט חזרה אל העולם ולהחזיר עטרה ליושנה. (צחי לוי)

3. כמה קל לצלצל למיכל?

בשבועיים-שלושה האחרונים מריצה חברת בזק פרסומת נוגעת ללב העוסקת בבחור צעיר שרודף לאורך שנים ארוכות אחרי הפתק עם מספר הטלפון של בחורה בשם מיכל. צופים חדי עין היו יכולים לרשום את המספר המופיע על הפתק וצופים חרוצים עוד יותר יכולים לצלצל אליו ולשמוע את מיכל מודה בקולה על הטלפון ומזמינה את כולם להמשיך ולדבר "עד שניפגש".

מה שמעניין בכל הסאגה הזו הוא לברר כמה מצופי הפרסומות בערוצים השונים היו מספיק סקרנים (שלא לומר אובססיביים) בשביל לצלצל. ובכן, בבזק יודעים לספר לנו על כמה מאות שיחות למספר זה שנעשו מקווי בזק, כשבחברה מעריכים שמספר דומה העדיף לעשות זאת מהטלפון הסלולרי. בסך הכל, עד כה - סביב 1,000 מטלפנים. מה כל זה אומר על הסבלנות וההתעניינות שלנו בפרסומות בטלוויזיה? (עידן גרינבאום)

4. סיינפלד? שוב?

ערוץ 10 רכש את פרקי "סיינפלד" לשידור חוזר יומיומי. זהו תעלול שלרוב מוכיח את עצמו - כפי שגילה, למשל, ערוץ WB האמריקני, ששידר בשנים האחרונות מדי לילה ב-23:00 רצועה קבועה של סיינפלד ופרייז'ר גב לגב בשידור חוזר. גרעין קבוע של צופים - לעיתים תכופות גרעין די שמן - מוכן לראות סיבוב שני ושלישי (וחמישי) של פרקים אהובים בעודו סרוח על ספתו בסופו של יום. אולי הבעיה היא רק אצלנו - מעריצי סיינפלד המקוריים, מי שמחזיקים מעצמם מי שגילו את טעם החיים הרבה לפני שכל בת 12 החולמת על קריירה בדוגמנות החלה לנכס לעצמה הערצה משכבר. אבל נדמה לנו כי העסק מתחיל לגבול בחילול קודש: כמה סיבובים עוד אפשר להביא על הסידרה ההולכת ונשחקת בטרם תהפוך ל-“I Love Lucy” של הזמן החדש - מין קלאסיקה נדושה שלאיש כבר אין כוח אפילו לצטט ממנה? האם לא יהיה זה חכם יותר להניח לסידרה לשכב ארבע-חמש שנים ללא מגע יד אדם ואז לחזור אליה? גם כשאוכלים קאוויאר כל יום נמאס די מהר. (רענן שקד)

5. לרחם על טובהל'ה?

מדי יום נגנבת בישראל סחורה בעשרות ומאות אלפי שקלים. מחסנים נפרצים, מפעלים מרוקנים והמשטרה במרבית המקרים חסרת אונים. לרוב אפילו שוטר לא נשלח לזירה ובעל העסק נדרש לבוא לתחנה ולהתלונן, בעיקר בשביל הביטוח.

כדי שגניבה כזו תיכנס לעיתון, ועוד עם תמונה גדולה או מסגרת בולטת, צריך להתרחש משהו ממש חריג. אבל טובהל'ה, האופנאית התל-אביבית, לא תיתן לאירוע כזה לחמוק תחת ידה. גניבה-גניבה, אבל קצת יחסי ציבור לעסק לא יכולים להזיק.

עכשיו בואו נעשה חשבון קצר. גם אם נניח ששווי הפריטים שנגנבו מהחנות הם הוא אכן 250 אלף שקל, כפי שטוענת האופנאית (לדבריה גנבו 45 פריטים, כך שכל אחד מהם שווה 5,500 שקל), הרי שהם מבוטחים עד הגרוש האחרון.

מחירו של הפרסום שקיבלה שווה יותר, הרבה יותר. לכתבה בשער האחורי של "מעריב", בתוספת עמוד אמצע עם תמונה ב"ידיעות" (כולל ציון מקומה של החנות לטובת הקונות הסקרניות) אין מחיר בכסף. פרסום בסדר גודל דומה, שהאפקט שלו נמוך בהרבה, מוערך בעשרות-אלפי שקלים. (עידן גרינבאום)