ג'ונגל רוחש בצפון מזרח הכנרת

בצפון מזרח הכנרת לא מתרומם שום גולן, כפי שהוא עושה את זה בחלקים אחרים של חופיו המזרחיים של האגם. שם משתרע עולם שאין כמותו בכל הארץ. על שטח שבין 15 ל-20 קמ"ר יש מזיגה מופלאה של חמש לגונות קטנות, שלוש לגונות בינוניות ואחת ענקית. ביניהן יש עשרות ערוצונים קטנים בבזלת, שמהם 15 מושכים מים כל השנה ובחלק מהם אפשר אפילו לשחות. הקרקע שטוחה כשולחן ואין כאן שום יער, אך בכל זאת אי אפשר לראות מעבר למרחק של כמה עשרות מטרים, כי סבך הצמחיה על המים אינו מאפשר.
ירדן, משושים, דליות ושפמנון הם הנחלים המגיעים אל המרחב הזה, ומתפזרים עליו לעשרות הזרועות שבעבוע מימיהן הקנה לו את השם אלבטיח'ה, כלומר "המקום בו בוקעים המים בכל מקום". זרועות הנחלים האלה נפגשות בפתאומיות, ויוצרות נחל ושוב נפרדות באותה פתאומיות. רק על שפת הכנרת עצמה נרגעת התזזית הזו, והמים, הבאים במרוצה בפלגים, נעצרים בשרטון החול האפור של חופי האגם ומתאחדים ללגונות הקסומות, המוקפות בסבכים ירוקים.
הסבכים הם של קנים וסוף, של עצי דולב ותאנה, אשל וערבה, דקלים ואקליפטוסים. כל ערוצון וכל חריץ המושך מים מן הגולן לכנרת דרך הבטיח'ה הזו, מכוסה בשדרה של הרדופים וערבות וגפני בר ותאנים.
ההולך במי הנחלים ומבוסס עד מותניו במים הקרירים והצלולים, עושה זאת במנהרה של ירק, שקרני אור קטועות חודרות בעד הסכך שלה ומנמרות את המים בכתמים של זהב, והוא מנצנץ עם תנועת המים ומטיל את אורו בחזרה אל כיפת הירק האפלולית כמו בנשף פנסים עליז.
בתוך היכלי הירק האלה, רוחשים חיים כבכוורת. לא קל לראות, אבל האוזן היא זו שמפצה במשהו על העיוורון הכפוי. צוויחות הפרפורים ולבני חזה עם נעיצת מקורם בדג או בצפרדע חסרת מזל מחרישות את האוזן, כמו גם הנחירות הדקיקות של האנפות, שנשמעות לעיתים כמו טרוניות צרודות של רכלניות בקרן רחוב. הפטפוט הקצוב של סבכים ועלוויות, חוחיות, פרושים ודוחלים עזי כתמים, הוא מוסיקת רקע אינסופית, וממנה עולות מדי פעם, כמו תלונתו של אבוב על רקע הכנורות, קריאותיהם של התורים.
ובעת שעובר חתול ביצות מנומר בסבך ומשפיל מבט, או נמיה שהולכת שפופה כזוחלת, או חזיר בר, שנע בכבדות, נובר, חופר ובוטש ואחר כך יורק את לעוסיותיו, או אז משתתקת מקהלת הציפורים ונותרים ניסוריהן של הציקדות. אלה עולים ויורדים כמו הנדנוד של פועלי כביש, שמתקנים בשבת בצהרים צינור מתכת, מנסרים אותו ומשייפים אותו ומעצבנים את השכנים בסביבה.
לבד מטבע עתיר דציבלים וטעון מתח, יש לסבך המים הזה גם פינה של רשעות אנושית. 'בית הבק', אתר לאומי, הוא כמה בתי בזלת ישנים, הניצבים בין שפך הירדן והלגונה הגדולה של המשושים, בצל עצי אקליפטוס ענקיים. כאן ניסו יהודים מחצי האי קרים להקים לעצמם בית בשנת 1904. אריסים היו על אדמותיו של בק סורי ממוצא כורדי, יוסף עבד א-רחמאן. הם בנו את הבתים ונטעו את האקליפטוסים, חלו בקדחת ומתו, ושארית הפליטה נסה כל עוד נפשה בה מן המקום הזה אחרי פחות משנה. אלא שהיום אסור להיכנס אל בית הבק, כי "חברים של" זכו במקום ב"מתנה".
בתואנה של מרעה סוסים ובקר, הטובים לפתיחת שבילים בסבך הצומח שבין הלגונות, השתלטה משפחת החברים של על חלק משמורת הטבע של הבטיח'ה, ואין מכלים בידם. ואומנם, מבחינת הפרצות בחוק הכל כשר, אבל הריח...
ועוד משהו עבור הרשומות: השם א-זאכיה הוא השם הערבי שניתן למים הזכים בלגונה הגדולה של נחל משושים. זו הענקית, שנוצרת בשפך נחל דליות היא אלמג'רסה, ומקור שמה אולי בטחנות קמח שהפעילו איכרים סורים. אולי. גם שמות בעברית היו כאן. כל הבטיח'ה נקראת בקעת בית-צידא, על שם עיר עתיקה בשם זה ששרידיה קבורים כנראה בתל א-תלוויה הסמוך, ואולי לא שם. אולי בבית הבק?

איך מגיעים

מצטיידים במפת טיולים וסימון שבילים מס' 1 ונוסעים בכביש המזרחי של הכנרת (מס' 92). בצומת מעלה גמלא פונים מזרחה בדרך משובשת, שהופכת מיד לדרך עפר בין מטעי בננות. בפנייה הראשונה (צומת T של דרכי המטעים) פונים ימינה, ובפנייה הראשונה הבאה שמאלה, עד חורשת זיתים עם פח זבל.
זהו חניון הזיתים. צמוד ממש לחניון יש נקודת חדירה דרך הסבך אל ערוץ הנחל הזורם. כאן פותחים במסע הליכה-שחייה עד המקום שבו אסור יותר להתקדם מטעמים של שמירת טבע. יוצאים מן הנחל שמאלה והולכים חזרה לחניון הזיתים, מהלך קילומטר אחד בסך הכל. עוד בסביבה: פארק הירדן, נופי ערוצים זורמים של הירדן, סבכי צמחיית מים, טחנות קמח עתיקות ופינות מנגל מבורכות; כפר נחום, אתר לחובבי ארכיאולוגיה של ראשית הנצרות; טבע'ה, דומה, אבל עם פסיפסים ביזנטיים יפהפיים. מוכר בעברית עממית בשם טבחה; כורסי, כנסיה, מנזר ומושבה של נזירים מהתקופה הביזנטית.