לא לעזוב את לאס-וגאס
ריקי כהן על החדש והמסובך (והמוצלח) של "דת' אין וגאס"
הביקורת הזו הולכת להיות מעין מיני טור רכילות על מוזיקה בריטית. תיהנו - ספרו לחבריכם. לא תיהנו, אל תקנו. האלבום השלישי של "דת' אין וגאס" (Death In Vegas), פרוייקט הרוק האלקטרוני של ריצ'רד פירלס וטים הולמס, ממתג אותם סופית כג'יי לנו של המוזיקה הבריטית. כמו באלבום הקודם, ”The Contino Sessions", המומחיות של הקואופרטיב, שצבר אפיל תקשורתי אנין, היא לשמש תוכנית אירוח לכמה מהאייקונים המופיעים במקרא של המפה המוזיקלית של שני העשורים האחרונים תחת קטגוריות הפאנק, הגל החדש, הבריט-פופ ואפילו השוּ גייזינג, ולהוציא מהם דרישת שלום עדכנית. אלו, לצד גילוי וליקוט כשרונות מהשטח, עושים אותם לבעלי אמירה מקורית מסוימת בעולם מוזיקלי מלא ציטוטים ובישולים מחדש.
הקונספט: היכל תהילה של סלבריטאים
הקונספט נולד באלבום השני, ”The Contino Sessions", שיצא ב-99', בו אירחו, בין היתר, את בובי גילספי (פריימל סקרים), ג'ים רייד ( סולן הג'יזס אנד מרי צ'יין), דוט אליסון, ובראש כל אלה את איגי פופ, שביצע בו את השיר הכי טוב שלו בעשור האחרון - "Aisha" - וידויו מסעיר הדם של רוצח המונים מופרע. שילוב הכלים האלה ומה שהפיקו מהדינמיקה הקבוצתית הבריאה הוליד אלבום שמייצר תחושות המזוהות כבר עם המותג DiV: טיול באזורים של קיצוניות רגשית, אפלוליות, פראנויה, מורבידיות, וכל אותם נרדפים שמזכירים לקשישים את שנות ה-80. ואת כל האמור לעיל הם מייצרים בלי להיות עוד מכונת נוסטלגיה צינית.
הקרדיט של פירלס והולמס, חוץ מיכולת מוכחת לכתוב שירים טובים, מגיע להם על הכשרון לשלוף החוצה שפנים חדשים מזמרים שנדמה שהכרנו מכל צד אפשרי. הדוגמאות המוצלחות באלבום הנוכחי "Scorpio Rising" הם ליאם גלאגר מאואזיס (זמר שמעולם לא חשבתי שאמצא משהו טוב לומר עליו), דוט אליסון, פול וולר, הופ סנדובל (מאזי סטאר) וריצ'י היוטין (פלסטיקמן), שמרכיבים את היכל התהילה של DiV לשנת 2002.
יש לציין כי מלבד הכשרון היח"צני של צמד המפיקים-יוצרים לאתר סלבריטיז בעלי פרופיל תקשורתי מחזק אווירה וטיפוסים עם מוניטין קיצוני, הם עושים עוד כמה דברים - מוזיקה משובחת, למשל. כפי שהרבה אלבומים טובים נכנסים לתודעה בשל סינגל בודד שמקבע אותם שם, ב-"Scorpio Rising" זה מתחיל במרומי הפופ-פאנק עם השוס הסאדו-מזוכיסטי של ניקולה קופרוס, "Hands Around My Throat" במיקס של Adult. ההרכב הזה, שקוּפרוס משמשת בו סולנית, נוסד ב- 2000, וכבר קיבל מסוכני איתור הכשרונות DiV הזדמנות של פעם בחיים, וזו אכן שינתה את גורלו. מהשוליים האיזוטריים של הפוסט-פאנק הוא קפץ היישר ל-MTV, שם רץ הקליפ המפורש ונעדר הבושה ל"ידיים סביב גרוני". כדאי לצפות בו באתר הרשמי שלהם, גם אם יוצר הקליפ כשרוני פחות מהזמרת שלו. ולפני כן, פשוט כדאי להקשיב לו כמו שעושים אצלי בבית: בבוקר, בצהרים, לפני השינה, כי הוא באמת גלולה מרוכזת ומשוננת של אושר: נשכני, כוחני, מרקיד, מלא אדרנלין ונותן סיבה טובה לפתח אמון מחודש בחיים עלי אדמות.
רעל מוזיקלי לשירי ילדים
אם רוצים לפתח את טור הרכילות הזה ולהמשיך לזרוק שמות, אז ניקולה קופרוס מזכירה לי שילוב של "הבזקוקס", דבי הארי של תקופת הפאנק, הרבה Add N 2 X, וגם את פיצ'ז. אחריה בשרשרת המזון הנשית נמצאת דוט אליסון, הנימפה בעלת השירה המלאכית, שמגלמת כאן דמות שונה לגמרי ומעניינת בהרבה מהקריירה האישית שלה. המסלול שהחל ב-"Contino Sessions", אותו פתחה עם "לה-לה-לה" (Dirge), הקלסטרופובי והקודר, נמשך צעד אחד נוסף לשאול עם "Girls", שכולל עוד "לה-לה-לה" מצוין. קשה למצוא בשלושת אלבומיה האישיים של אליסון (אחד במסגרת "One Dove” להקתה המנוחה, בהפקת הצדיק אנדרו וויתרול, ושניים כסולנית) את האיכויות שהיא מספקת כאן. כנראה מדובר בזוגיות מוצלחת (היא החברה של ריצ'רד פירלס). אם לנתח באופן קצת קטנוני את מה שקורה לה, נראה כי מינון נכון של רעל מוזיקלי לשירת הילדים שלה עושים לה רק טוב, וזה מתבטא גם בסוכרייה שהיא נותנת בסוף האלבום – "Help Yourself".
כשדוט אליסון עוד סחררה נערי תיכון, הופ סנדובל הייתה בשטח, לשעבר סולנית מאזי סטאר עם הדרים-פופ המלנכולי המהפנט שלה. חוץ משארם מסתורי ועגמומי, היא מספקת כמה דקות של אווירת נכאים מתוקה עם "Killing Smile" ו-”Diving Horses" יש הרבה בכוס היגון שסנדובל מציעה, כדי להיות הערה בעלת משמעות ברוק האלטרנטיבי העכשווי.
ליאם גאלאגר עושה לעצמו כבוד
ומה עם הגברים שבאלבום? ליאם גלאגר, מיתולוגיית בריט-פופ רשומה בטאבו, מבצע את שיר הנושא של האלבום, וכשהוא שר “If I don’t go crazy I’ll lose my mind" – אפשר סוף סוף להאמין לו, ואפילו לחבב. נראה כי פירלס, שכתב את המילים, היטיב לקלוט ולנסח את דמות האמן ככוכב בודד, שכבר אינו משתוקק כל כך להיות נערץ, רגע לפני שיהפוך שייך לספרי ההיסטוריה של הפופ. בראיון שהעניקו הצמד פירלס והולמס למגזין "טיים אאוט" בספטמבר, התייחסו השניים למוניטין הידוע של גלאגר: "כולם אמרו שהוא לא יסכים לעשות את זה, אבל ליאם יצא האדם הכי מקצועי וקפדן שאי פעם עבדנו איתו", הם סיפרו.
עוד סיפרו על ההרפתקה ההודית החדשה שלהם, שבאלבום הזה התבטאה בצילום העטיפה שצויר בהודו, בה מבקר פירלס בחמש השנים האחרונות באופן קבוע, ובאי-אלו תוספות של הכנר ההודי ו-Dr Subranamian. מוטיבים הודים במוזיקה אלקטרונית אינם דבר חדש (טלווין סינג), במקומות מסוימים הם לוקים בפלצנות ניו אייג'ית, אבל ב-"Scorpio Rising" הם עוד מנוע חיפוש של DIV לערוצים המוזיקליים, אותם הם חוקרים.
ההצדעה לפול וולר היא מהפחות מוצדקות. וולר מבצע גרסת כיסוי ל-’So you think you’ve lost your baby’ של ג'ין קלארק, ולמרות המוטיבים הסטייל קאונסליים המוכרים, השיר הוא מהחלשים באלבום. "תמיד אמרנו שניקח סיכונים באלבום הזה", מתרץ פירלס באותו מאמר.
הגענו לשורה התחתונה. "דת' אין ווגאס" העניקו באלבום הקודם תחושה של התפרצות געש רעיוני יצירתי, שבא לידי ביטוי בכמה שירים – במיוחד ב-"Aisha” - שהיו מהטובים שהציע הרוק הבריטי באותה שנה. קשה לקבוע אם האלבום החדש מציע רף גבוה כל כך, אבל מצד שני הוא מגובש יותר, קל יותר לאוזניים ופחות עמוס, ומציע כמות מרשימה יותר של שירים מצוינים למערכת הפיסיולוגית והרוחנית.
