Tapestry: הדיסק ההולוגרמי הראשון
שנים רבות עברו מאז שהומצאה ההולוגרמה, עכשיו יש לה שימוש גם בעולם המחשבים
55 שנים אחרי שהפיזיקאי ממוצא הונגרי דניס גאבור פיתח את התיאוריה של הולוגרמות, אנו מתקרבים למימוש הפוטנציאל של הטכנולוגיה במוצר שאינו גימיק ולא גומחה אזוטרית. רק 15 שנה אחרי שהרעיון עלה הצליחו לממש אותו בתמונות תלת-ממדיות - העולם היה צריך להמתין לפיתוח הלייזר, שיספק את האור "הקוהרנטי" שחיוני לטכנולוגיה. מאז נעשו שימושים שונים בהולוגרמות, בדרך כלל בתחומים שוליים: חותמות אותנטיזציה על כרטיסי אשראי, תמונות קיטש ומוצרים מוזרים שבאנגלית קוראים להם Novelties. שימושים "רציניים" יותר נעשו בתחום האופטיקה - רכיבים למטרות מיוחדות, כמו עדשות הולוגרפיות בסורקי בר-קוד, מקרני הולוגרפיה במטוסים (HUD), וכדומה - אבל לא ביישומי צריכה המונית. מזה שלושים שנה מדברים על הולוגרפיה כטכנולוגית אחסון אלקטרו-אופטית, עם פוטנציאל להכפיל בכמה סדרי גודל את כמות המידע המאוחסנת ביחידות נפח, אבל המימוש המסחרי התגלה כקשה ביותר. רק בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית, במידה רבה כתוצאה מוויתור על מלוא הפוטנציאל התיאורטי והסתפקות במה שאפשר לממש בקלות יחסית.
תיאורטית, נפח המידע בהולוגרמה יכול להגיע לסיבית לכל אטום בשריג הגבישי - בתנאי שאנו מצליחים לצלם תמונה (שמורכבת מ-Bitmap) שונה על כל מישור אטומי. כל עוד המהנדסים ניסו לעשות זאת בגבישים תלת ממדיים, הקשים השאירו אותם במעבדה. עכשיו הם מחליפים את הגביש בפולימר ומצליחים לצלם הולוגרמות על שכבות שונות של החומר הרגיש לאור. אפשר להמחיש את זה, בלי לדייק בפרטים, כ"צריבה" מהסוג שקורה בשכבת הפולימר של תקליטור CD-RW או DVD-RW. אלא שעל תקליטור הולוגרמי מונחות שכבות רבות זו על גבי זו, שהבחירה ביניהן (על איזו נכתוב או מאיזו נקרא) נעשית על ידי שינוי זווית קרן הלייזר. בכונן ההולוגרמי Tapestry של חברת InPhase Technology, למשל, מתחילים עם קרן לייזר באור ירוק ותקליטור 12 ס"מ מצופה ב-20 שכבות פולימר כדי להקליט כ-100 גיגהבייט של מידע. בעתיד המהנדסים מתכוונים לעבור לאור כחול ול-50 שכבות, כדי להגדיל את הנפח עד 1.3 טרה-בייט לתקליטור.
מידע דו-ממדי
בניגוד להקלטה קונונציונלית-ליניארית, ההולוגרמה היא תמונה דו-ממדית (יותר נכון לאומר, אוסף של תמונות דו-ממדיות) וצריך לקרוא אותה כמו שמביטים בתמונה. בכונן של InPhase רכיב הקריאה הוא מצלמת CMOS, "שמצלמת" 4 מיליון סיביות במקביל, 40 פעמים בשניה. בסך הכל מדובר במהירות קריאה של 20 מגה-בייט לשניה, שהם X133 במונחים של CD. בהקלטה נעשית גם היא בתמונות דו-ממדיות. רכיב LCD בעל 4 מיליון פיקסלים יוצר "מסנן מרחבי" דרכו עוברת קרן הלייזר בדרך לתקליטור. כל פיסקל יכול לקבל רק שני ערכים, שחור או לבן, והתמונה על התקליטור שנוצרת כך היא מטריצה של נקודות זעירות, כל אחת מייצגת סיבית אחת. כל תמונה כזאת תופסת כמילימטר-רבוע וכל סיבית היא נקודה שקוטרה חצי מיקרון.
המהנדסים גם הצליחו לפתור את בעיית היציבות של ההולוגרמה - יציבות בזמן (אורך חיים של 50 שנה ויותר) ובתנאי סביבה קשים, בעיקר חום. המגבלה שנשארה היא חוסר היכולות למחוק את ההקלטה. התקליטור מיועד לצריבה חד-פעמית ולכן היישומים הצפויים לו בעתיד הקרוב הם "ארכיבאיים" בעיקר, בהם תכונה זו נחשבת לחיובית. החברה תשלים את תוכנית המבחנים במהלך 2003 ובכוונתה להתחיל שיווק המוני ב-2004. בשלב זה מדובר במערכות יקרות יחסית, בין 7000 ו-10,000 דולר לכונן, אך כך גם התחילה החדירה של ה-CD וה-DVD לשוק. תוך שנים ספורות המחיר אמור לרדת לעשירית, או אפילו פחות, על פי התחזיות האופטיות של InPhase.
