הסופר היהודי-הונגרי אימרה קרטש הוא זוכה פרס נובל לספרות

הסופר היהודי-הונגרי אימרה קרטש (Imre Kertész) הוא זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2002. קרטש נחשב לאחד מאמני הפרוזה החשובים בהונגריה, ועבודותיו מתמקדים בגיבורים שחייהם משתנים בעקבות אירועים חיצוניים, חברתיים או מדיניים. "סירובו של קרטש להתפשר ניכר בכתיבתו", כתבו חברי האקדמיה, "כתיבתו מציגה את הנסיון השביר של האדם מול השרירותיות הברברית של ההיסטוריה...עבורו אושוויץ אינה מקרה יוצא דופן, אלא האמת האולטימטיבית של השפלה אנושית".

קרטש נולד בבודפסט ונשלח לאושוויץ ולבוכנוואלד בשנת 1944 עד 1945. הוא עבד כעיתונאי בבודפשט לאחר המלחמה. לאחר מכן שימש כמתרגם מגרמנית, ותרגם את ניטשה, פרויד, שילר ואחרים, כולם מופיעים בעבודתו המאוחרת. ברומן הראשון שפרסם, "Fateless", שיצא בשנת 1975, מתאר הסופר ההונגרי, יליד 1929, צעיר ששורד במחנה כפייה. הספר מבוסס על חוויותיו של הסופר באושוויץ ובוכנוואלד, והוא מתאר את החיים במחנה כחיים מלאים, עם רגעי עצב ואושר. הספר אינו אוטוביוגרפי, אך "כל פעם כשאני מתחיל ספר, אני חושב על אושוויץ", אמר בעבר.

לעברית תורגמו שניים מספריו: "קדיש לילד שלא נולד" ו"ללא גורל".

פרס נובל לספרות הוענק לראשונה בשנת 1901 לסופר הצרפתי סולי פרודהום. הזוכה בפרס בשנה שעברה היה הסופר ו. ס. נאיפול. לפני כשנתיים זכה הסופר והמחזאי הסיני הגולה גאו שינג ג'יאן. סכום הפרס עומד על מיליון דולר. במהלך השבוע האחרון הוענקו פרסי נובל לרפואה, לפיזיקה, לכימיה ולכלכלה. ביום שישי יוענקו פרס נובל לשלום באוסלו, נורבגיה.

קרטש בירושלים

באפריל השנה הוזמן הסופר היהודי הונגרי אירמה קרטש לשאת הרצאה בכנס שהוקדש למורשת של ניצולי השואה ולמשמעות המוסרית שיש למורשת זו עבור האנושות. זה היה ב-9 באפריל 2002. קרטש מתאר כיצד עמד על המרפסת במלון רנסנס לעת שקיעה בירושלים, ביום שבו נודע לו על פיגוע באוטובוס שיצא מחיפה בבוקר. הנה דברים שכתב במאמר "ירושלים, ירושלים – מבטים על עיר שסועה".

הוא מתחיל בשאלה האם בכלל היה צריך להגיע למרות שיעצו לו, למען בטחונו האישי, לא לבוא. אבל רעייתו, שאיננה יהודיה ואיננה קשורה לעיר ב"קשרי דם והיסטוריה", אמרה שהיא רוצה, ובסופו של דבר "נראה לנו מובן מאליו שעלינו לנסוע, פשוט כדי שלא נצטרך לחיות אחר-כך עם המחשבה שקראו לנו, שהזמינו אותנו לשם, ולא נענינו"

הבנתי מדוע האלים נולדו כאן

"עכשיו אני על המרפסת בקומה השביעית, ואינני יכול לשפוט את המתרחש כאן טוב יותר מאשר לו הייתי בברלין או בבודפשט. ברגע זה איני חושב כלל על המצב המקומי, אלא על התגובה באירופה. אומרים שהאנטישמיות האירופית עולה עכשיו שוב כמו לבה גופריתית…על מרקע הטלוויזיה אני רואה, בירושלים ובמקומות אחרים, הפגנות נגד ישראל. אני רואה בתי כנסת מוצתים בצרפת, ובתי עולם מחוללים. כמה מאות מטרים מביתי שבברלין, ליד הטירגארטן, שני יהודים אמריקנים צעירים הותקפו באכזריות ובמכות. ראיתי בטלוויזיה את הסופר הפורטוגזי סאראמאגו רכון על דף נייר שהשווה בין מעשיה של ישראל נגד הפלסטינים לבין אושוויץ – עוד הוכחה שלסופר אין שום מושג קלוש על חוסר המשמעות השערורייתי של המקבילים שהוא מותח, ומה שחשוב יותר. הקונספט הידוע בשם אושוויץ, שהגדרתו באירופה היתה עד עכשיו קונצנזוס, יכול עכשיו לשמש, במשמעות פופוליסטית ולצרכים דמגוגיים.

"אני שואל את עצמי אם לא שומה עלינו לעשות הבחנה בין מה שקורה בישראל לבין האנטישמיות, אבל האם זה אפשרי בכלל? כיצד נבין שביבשת מרוחקת ממנה, בארגנטינה, מתרחשות כרגע הפגנות נגד ישראל? ללא ספק אני אומר לעצמי, העוינות כלפי היהודים, שנמשכת כבר יותר מאלפיים שנה, התגבשה לכלל דימוי משותף לכל בני אנוש. השנאה הפכה להיות פנומן קולקטיבי, ונושא השנאה מצוי בעם שמסרב להיעלם מעל פני האדמה.

"אני מנסה לחשוב באורח בהיר ובכנות, ולבטא בבהירות ובכנות את מחשבותיי…העובדה שצעירים מתאבדים בקלות כל כך כשהם מפוצצים פצצה…מוכיחה שאין מדובר עוד בשאלה אם תקום או לא תקום המדינה הפלסטינית בקרוב. המתאבדים הללו מתגלים כאויביו של הקיום עצמו. מעשיהם מבטאים מרירות שאין להשאירה בסנטימנט הלאומי לבדו…

"ועם זאת אני מעיד בכל הכנות: בפעם הראשונה שראיתי כוחות של ישראל פולשים לראמללה, מחשבה אינסטינקטיבית שלא יכולתי לדכא עברה בנפשי: אלי הטוב, תודה לך על שראיתי את מגן הדויד על רכב צבאי ישראלי, ולא כמו שהיה ב-1944, כטלאי על חזה. אינני אובייקטיבי ושווה נפש ואינני יכול להיות אחרת. לא הייתי יכול לשאת בתפקיד הבורר חסר הפניות. את זה אני משאיר לאינטלקטואלים אירופיים…

"לא פגשתי אף אינטלקטואל ישראלי, לפחות לא כאן, שמתנגד לצורך במדינה פלסטינית. 'צריך לסיים את הכיבוש' הצהיר אחד ההיסטוריונים שמנהלים את 'יד ושם', 'אבל מדינת ישראל היום היא אגרוף קפוץ וגם יד שאין בה הכוח לפעול, והיא נופלת מרוב ייאוש', כפי שכתב דויד גרוסמן. וירושלים כמו מתה כעת…במלון שלנו אכלנו ארוחת בוקר, באולם ריק למחצה; התיירים נמנעים מלבוא…

"ועם זאת, דווקא ברגע שבו החמלה מענה אותי, חשתי זר יותר מאשר תמיד. כל ישראלי הודה לנו על שהגענו לכאן. כך הסתיימו כל השיחות שלנו. וכך מעמדי כזר הודגש עוד יותר. אני שואל את עצמי מדוע, וכשאני מביט בקשב בפני האנשים, במכוניות המשוריינות, בכל מה שקשה כל כך לתאר, אני מבין את המטמורפוזה שהמדינה הזאת עוברת…

"טוב אעשה, אם כן, אם לא אחפש כאן את האמת האובייקטיבית שהיא בעצם העמדת פנים….בעידן האתאיסטי שבו אנו חיים עדיין מתרחשים מלחמות תנ"כיות, מלחמות בין 'הטוב', לבין 'הרע', אבל אנו צריכים להבין בפשטות שאיננו יודעים מהו הטוב ומהו הרע…" (תרגום חופשי: אריאנה מלמד)