התקווה הלבנה הגדולה. עדיין

ריאן אדמס כותב שירים בקצב מסחרר. עוד לא נרגענו מ"גולד", אלבום הפריצה שלו מהשנה שעברה, והנה הוא חוזר עם 13 שירים חדשים, דמואים ליתר דיוק, אותם איגד לאלבום בשם "Demolition", איתו הוא ממשיך במסע הצלב להכתרתו העצמית כיורש האולטימטיבי של גדולי הפולק-קאונטרי-רוק. אדמס, שהחל את הקריירה שלו ב-94' עם להקת האלט-קאנטרי המצליחה "וויסקיטאון", הוא כיום אחד האמנים הצעירים המובילים באמריקה. אלאניס מוריסט, שיצאה איתו, בטוחה שהוא גאון ואלטון ג'ון הודה כי הוא רואה בבחור בן ה-28 מודל ומקור השפעה, ונדמה כי הגיע הזמן למקם אותו בקונטקסט הנכון.
אז מי שמצפה לדילן, יאנג או אפילו גרהאם פרסונס צעיר עלול להתאכזב, מכיוון שאמנותית אדמס טרם הציג יצירה שלמה שמדגדגת, נאמר, את "אחרי הבהלה לזהב". עדיין, הוא זמר בעל יכולות ווקאליות מרגשות וכותב מילים די מוכשר, גם אם טרם הגשים את מלוא הפוטנציאל שבו. הוא בהחלט לא אפס, או "Zero", כמו שניסו אי אלו מבקרים להציגו. ברגעים הטובים שלו הוא מצליח לגעת במאזין עם שירים שבאים מהלב, ברגעים הרעים הוא מזכיר את גרסת הקאנטרי של בילי ג'ואל את אלטון. לא אסון גדול.

גם אתה באייטיז?

אחרי המשחק המודע לעצמו ב"גולד" באימאג' של רוקנרול אמריקני לדורותיו, כולל שיחזור מדויק (לעתים מופלא) של צליל להיטי ה-FM של תחילת הסבנטיז, אדמס מציג באלבומו החדש רק מוזיקה. אין יותר את הצל של ניקולסון ב"פייב איזי פיסס", אין את הדגל האמריקני של ספריגסטין, אין דימויים נוסח ג'יימס דין, או את אפקט הוויניל הנוסטלגי, אבל יש שירים, והרבה, והם מתחלקים לשתי קבוצות: הראשונה כוללת בלדות מצוינות בניחוח בלוז-קאנטרי; השניה היא סוג של שירי אייטיז א-לה יו-2 בתקופת "War" או הקיור בתקופת "דיסאינטגריישן", שבהם נראה שהוא טרם מצא את דרכו. לדבריו, הוא נתקף לאחרונה בנוסטלגיה לאייטיז, לסרטים כמו "מועדון ארוחת הבוקר", שבזמן אמת ניסה לברוח מהם. כיום, לדבריו, הוא מוצא השפעות בתרבות המיינסטרים של אותו עשור. האלבום, מעצם הגדרתו כאלבום דמואים, לא מציג את רמת ההפקה הפנטסטית של "גולד", אבל למרות החספוס והתחושה העירומה, אדמס שר כמו בעל הבית ומוביל את התקליט בקולו, מה שאומר כי אין צורך בברק הפקתי כשיש את הכשרון.
בשירי הקאנטרי-רוק, אדמס מציג את אותם אורגני המונד וגיטרות סלייד, שעוטפים את המילים העוסקות בעיקר באהבה ומשבריה. הפייבוריטים שלי באלבום הם "Hallelujah" הזרוק, הבלדה הקטיפתית "You Will Always Be The Same" ו-בעיקר "Cry On Demand" המצוין. השירים הרוקיים היותר חסרים את רמת ההגשה של הקודמים וסובלים מעיבודים שבלוניים מדי, אבל אדמס מגיש אותם בביטחון רב, וזה לפעמים מספיק. חובבי אדמס לא צריכים להסס ברכישת האלבום, שגם כאוסף דמואים מצליח לענג יותר מיצירות של אמנים מאוד רציניים שיצאו לאחרונה. אתם אמרתם סווייד. ציון: 7.5