הסיפור העצוב של נבחרת אנגליה

נבחרת אנגליה היא בלון של יחסי ציבור, היא סיפור עצוב של רייטינג. אין כמו תקשורת אנגלוסכסית כמכשיר לעיצוב דעת הקהל. בעזרת המניפולציות שלה אתה נסחף עם המוסר המערבי במלחמה ביוגוסלביה, מאמין שאליזבת השנייה היא סמל נאורות, חושב שחייל במשמר המלכותי הוא ג'וב חלומי ומשוכנע שנבחרת אנגליה היא הדבר הכי גדול באירופה. מוכרים לך את מונדיאל 66 כסיפור מיתי של כוחות האור נגד כוחות החושך, אלף רמזי בתור המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. אתה לעולם לא שומע את איטליה מזכירה את מונדיאל 82 כדבר הכי טוב שקרה מאז המצאת הכדור.

אנגליה היא תאגיד ענק מהסוג שספרי מדע בדיוני התריעו מפניו כבר לפני שלושים שנה. היא קונצרן תקשורתי לא בומבסטי ובהמי, המחלחל בג'נטלמניות אנגלית טיפוסית. היא רוצה למכור לעולם כדורגל, להקות כמו ספייס גירלס, סדרות מהבי.בי.סי וחבילות תיור ונופש. לא בכדי הפרמייר ליג היא הליגה הכי בידורית, היפראקטיבית ורומנטית, ולא בכדי נוסעת מנצ'סטר יונייטד למזרח הרחוק, לא כדי לדפוק את הראש, אלא כדי לדפוק קופה. כך נוצרו במקומות נידחים מועדוני מעריצים לא רשמיים של נבחרת אנגליה, בעיקר במקומות שבהן שלט פעם הקולוניאליזם הבריטי. זו הייתה השקעה לטווח רחוק, מסתבר. וזה לא רק כדורגל, אלו גם ערבי תרבות של השגרירות הבריטית, אבל טראגי במותה של הנסיכה דיאנה, ועודף לא פורפורציונלי של ספרי צ'רצ'יל בספריות האקדמיות. זו אנגלופיליה, זו שטיפת מוח. אלו תמיד מייקל אואן ודיוויד בקהאם שמככבים בשערי עיתוני נוער, אף פעם לא תראו שם את ראול. יש כמה ישראלים שמוכנים להישבע שהמשטרה הבריטית הייתה הקבוצה הכי סקסית בתקופת היישוב הישן.

אך כידוע, יש מציאות טלוויזיונית ויש מציאות אובייקטיבית, ומדי פעם הן נפגשות, בעיקר בטורנירים גדולים. אם שייקספיר היה חובב כדורגל, ספק אם היה כותב טרגדיה אנגלית משכנעת יותר מיורו 2000. אנגליה נראתה כמו שמורת טבע, לא קשורה לכלום וכלום לא קשור אליה. שחקניה נראו כמו שבט ברברי בימי הביניים, כדורגל מדיאבלי. או שכולם תקפו, או שכולם הגנו, אבל הם לא ידעו לתקוף כמו שצריך או להגן כמו שצריך. ההגנה היתה חבורה של עקבי אכילס, ואי אפשר היה להימנע מהתחושה שאלו אותם פרצופים אנגלים עוד מהתקופה שמוצי ליאון היה מלך מתחם אבולעפיה וניסים קיויתי היה ילד שחלם להיות שדרן ספורט. טוני אדמס מתקדם בצעדי ענק להיות לותר מתיאוס האנגלי, פיל נוויל לא שיחק שעתיים במצטבר העונה, ודיוויד סימן נראה כמו חתול סיאמי בהרצליה פיתוח: שמן, משופם ומפוטם, לא זז ממקומו.

למרות הכישלון, האנגלים יגרמו לך לחשוב שזו הייתה תקלה זמנית בלבד, חוסר צדק אלוהי, סטייה אנטי דטרמיניסטית של המציאות או חוסר מזל. למעשה, זו היתה בעיה של הכל, של יכולת, של שחקנים, של אנטי שיטה ושל מאמן. ההתאחדות האנגלית לא שלחה את קווין קיגן הביתה כמו את אריך ריבק כי היא הביטה מעבר לכתפו, ראתה רק את הארי רדנאפ וג'ון גרגורי ונכנסה לקטטוניה. אין מאמנים אנגלים טובים, דיוויד אולירי ומרטין אוניל הם צפון אירים, אלכס פרגוסון, גורדון סטראכן וג'ורג' גרהאם הם סקוטים, ז'ראר הוייה וארסן ונגר צרפתים, ויאלי איטלקי וכן הלאה. אם האופציות הן רדנאפ וגרגורי, ההחלטה הכי טובה היא לא להחליט דבר.

להיות מאמן נבחרת אנגליה זה להיות שק איגרוף של מלחמות רייטינג. מלחמת הצהובונים בין ה"סאן" וה"דיילי מירור" קיבלה תנופה בתחילת שנות השמונים. בובי רובסון, אחרון המאמנים האנגלים הטובים, היה הקורבן הראשון. הוא היה אורח קבוע בסאטירות, קראו לו טיפש, חסר תועלת והאשימו אותו בהתקף לב של אחיו. את גרהאם טיילור הישוו לדלעת במופע החקלאות הלאומי, השנתיים של טרי ונבלס נגמרו בתמונה ב"סאן" בה צוות העיתונאים תולה את עצמו, עקב האשמות וביקורות ארסיות כלפי המאמן. גם את גלן הודל הפכו לבדיחה (בצדק) עקב הכנסת מימדים ספיריטואליסטים לשיטות האימון. שילוב של תקשורת עוינת ויכולת גרועה הפכו את תפקיד מאמן הנבחרת לג'וב יותר קשה מראש ממשלה. הניצחון על גרמניה 0:1 היה בשביל קיגן כמו פרוזאק לחולה סופני, מעכשיו הוא על זמן שאול, הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא בדרך להיות הגיבור הטראגי הבא. אם שייקספיר היה חובב כדורגל, קיגן היה ההמלט של העידן החדש.