אז למה חזרתי?

שער הברזל נסגר מאחוריי, ואפילו לא קוראים לי שלום חנוך. אבל שער הברזל נסגר. בשניה בה עזבתי את ארה"ב וחזרתי לישראל - טוב, אולי כמה שניות אחר כך – הוגף תריס אטום, בלתי חדיר, מאחורי פיסת החיים האמריקאית שלי. קשה לראות משהו דרכו, לפעמים קשה לזכור. לעיתים אני זוכר את ארה"ב, אבל הזיכרון נראה רחוק ובלתי מושג כל כך, שונה לחלוטין, אחר, כמו סצינה הזויה מסרט שראיתם מזמן – עד שקשה לקבל כעובדה כי אלו היו חיי, כי באמת גרתי שם, כי הייתי מוקף בסביבה השונה כל כך ההיא, באנשים המסוימים ההם.

אחריקה

אני זוכר ימי חורף, הליכה ברחובות, דוכני אוכל, בקרים מאושרים של שבת וראשון, בתים מושלגים, חנויות, מוכרים, אנשים, מערכות יחסים, סיכויים, חרדות. אני זוכר אותם באופן שונה כל כך מכפי אני זוכר את עברי הישראלי, שתמיד נראה ברור ובהיר ויהיר יותר; אני זוכר את אמריקה דרך מסך ברזל. מסוננת. מתוך תחושת ריחוק בלתי נתפס, ללא יכולת לשלוח יד ולגעת. הבסטה הזו נסגרה, התקפלה, התפזרה, פשטה רגל.

זה באמת אני שם – מחליק עם חברים שהקשר איתם נותק בינתיים על רחבת הקרח ההומה, החורפית, של מרכז רוקפלר – או שאני ממציא לעצמי? לפעמים אמריקה חוזרת בחלומות; מעוותת, שונה, טובלת באימאג'ים ישראליים במין תרכובת משונה, לא ברורה, מתמסמסת. זו אמריקה בחלום משום שאני יודע, בחלום, שזו אמריקה. אבל היא לא נראית כפי שנראתה, כפי שאני זוכר אותה בשעות היקיצה. היא אחרת. אחריקה. ואולי אני כבר לא זוכר.

עניין של עניבות

זה לא הזמן שיוצר את העיוות והשיכחה; זה ההפרש, המרחק העצום – פיזי ונפשי – שבין כאן לשם. הכאן הישראלי שונה באופן מובהק כל כך, מבכל בחינה סבירה, מהשַם האמריקאי, עד שקשה לך למקם את עצמך, תודעתית, בשני הקצוות. כאשר אתה כאן – שם מיטשטש, הולך לאיבוד, נראה בדיוני, מופרך. כאשר אתה שם – ישראל הופכת למין מהות אמורפית המרחפת בעברך, בלתי נתפסת באופן מוחשי, גם אם תרכוש "ידיעות" בקיוסק המקומי.

עניבות שנמצא להן שימוש מזדמן במציאות האמריקאית הישנה תלויות, עגומות, בארון הבגדים שלי בתל-אביב. ישראל אינה מאמינה בעניבות. יש גם כובעים, צעיפים, מעילים כבדים מדי, סוודרים. החורף הישראלי הוא המצאה ממשלתית שתפקידה להשאיר אותנו רגועים; אין דבר כזה באמת. והפריטים האמריקאיים הגשמיים שלי, כפי שהגיעו משם – או שעברו גיור והפכו ישראלים, או שהפכו מיותרים. אין בהם עוד תזכורת ממשית לארה"ב, אין דרך לחדור באמצעותם את מסך הברזל.

גישות אמריקאיות, נימוסים, תפיסת-חיים, אופטימיות, סמול-טוק – כולם הלכו לי לאיבוד. אין בהם כל צורך כאן, והאבולוציה קצרת-הטווח של הקיום האנושי הבודד מחקה אותן אוטומטית מסדר-הפעולות והחשיבה שלי. אין צורך. חבל על האנרגיה.

אז למה חזרתי?

אז למה חזרתי? השאלה הזו רודפת אותי לא רק מטעם עצמי; אנשים שואלים. עדיין. אחרי שנתיים וחצי, אנשים שואלים. למה חזרת? כל מי שחזר נידון להירדף על-ידי השאלה הזו לנצח, כנראה. אתה יושב במשרדי מס הכנסה, מחכה לפקיד שלעולם לא יגיע, ותוהה למה חזרת. אתה צופה בתוצאות המשחק האחרון ישראל-פלסטין בצורת פיגוע דמים טרי, ותוהה למה חזרת. השכן שלך מנגן חצוצרה בשישי בצהריים, ואתה תוהה, וכו'. למה חזרת?

בואו ננסה: למשל, כי היה לי לאט מדי שם. כי כאשר אתה מגיע, על הגנטיקה הישראלית שלך, למקום אמריקאי בו תלויה השתלבותך המקצועית בהפנמתה המהירה של מנטליות תרבותית רבת-רבדים וניואנסים, נידון המירוץ שלך לצמרת – או אפילו לחצי הדרך לצמרת – להימצא בפיגור כמעט תמידי. אתה סוגר פערים, סותם חורים, מכבה שריפות, הופך אמריקאי בנחישות של דן בן-אמוץ צעיר המבקש להפוך ישראלי. ועדיין – כאשר אתה מתבונן לעיתים במקום הבינוני, האמצעי, המיד-לוולי, בו תמצא את עצמך, במידה מבהילה של ודאות, באמצע חייך, אם רק תתמיד לרוץ בכל הכוח, הופך הניצנוץ האמריקאי לאפרוריות שאינה עולה על ההבטחות המקויימות שישראל עשויה להציע.

לעזאזל עם החלומות

כן, הסיכויים; אני מכיר את תורת הסיכויים. לפחות בארה"ב ישנו תמיד הסיכוי למשהו גדול באמת, גדול מכל חלומותיך; התעשרות, טיסה מהירה למעלה – גבוה יותר מכפי שהעזת לדמיין, גילוי על-ידי מישהו חשוב מספיק, התבססות מהסוג האמריקאי. הבטחות שישראל לעולם לא תבטיח משום שאין לה איך. הכרתי ישראלים רבים מדי שהעבירו את חייהם בקווינס בהמתנה לחללית האמריקאית הכסופה הזו, שתבוא ותיקח אותם לכוכבים. המתנה היא מצב מתסכל. ילדיהם עקפו אותם בסיבוב. חזרתי לישראל כשאני אוחז במנטרת הפאנק הישנה: "לעזאזל עם החלומות שלך, זהו גן-עדן". טוב, יותר כמו גיהנום, אבל היי, אני מורגל בו.

אז למה חזרתי? כי כאשר אתה חוזר, מתבהרת לפתע ראייתך, כמי שהסתובב זמן ארוך ללא משקפיו ואז הרכיב אותם, והכל חזר להיות בפוקוס מירבי. ישראלי אחד שבילה בארה"ב 18 שנה ואז חזר, אומר לי: "בישראל אתה מישהו. לא משנה מה אתה עושה, אתה מישהו. יש לך משקל. שם אתה אף אחד. לישראלים קשה להיות אף אחד".

שלח לי שקט

יתכן שהוא צודק. יתכן יותר, שישראלים מסוימים דווקא שמחים להיות אף אחד, לפחות לאורך תקופה מסוימת. אני שמחתי. היציאה מהמקום בו אתה מישהו עבור יותר מדי אנשים – מחויבויות, הבטחות וציפיות תלויות על כתפיך כשק נצחי – למקום בו כולן ניטלות ממך, בו תוכל להיות אף אחד ככל שתחפוץ, הוא מהלך של שיחרור עצום.

ואז, אחרי הכל, לבסוף אתה ניצב כשפניך לאמריקה וגבך לישראל, משוחרר, צף בחלל, נטול משקל, ותוהה אם הגעת למקום הנכון: לא עוד חגים, לא עוד חתונות של בת-דודתו של חבר מהמילואים, לא עוד שידור ישיר מרחבת הכותל, לא עוד החום והמצב והקופאית הרוסיה וכרטיס מועדון ומיקי חיימוביץ' וכתבנו ממקום הפיגוע. רק שקט. השקט שאחרי הסכנה. השקט של אמריקה הרועשת. אתה מרחף בחלל האמריקאי כלוויין שניתק מגע עם תחנת האם, אינו מחובר, אינו מוטרד, רק חי, נע, מתקדם במסלולו הפרטי הצר. ואז, מתישהו, מתחיל הניקור: האם לשוב לאטמוספירה? להתרסק לכדור הארץ? האם לחזור? לחזור לשם? למקום ההוא?

ואז, אחרי החזרה – וחיימוביץ', והפיגוע והקופאית חיכו לך כאילו כלום, שום דבר לא השתנה, דבר לא משתנה כאן לעולם – הפוקוס המחודש. שוב יש תקשורת מלאה. תחנת האם משדרת ונקלטת, ואתה משדר ונקלט בחזרה. יש קונטקסט. יש קולקטיב. זה נוח. זה מרגיע. זה בטוח. נותרת רק שאלה אחת פתוחה: בעצם, למה חזרתי?