בנות גידלתי

מי שצופה בסידרה "בנות בראון" (ערוץ 2, יום ה' 22.15) חש התרגשות נוסטלגית, מעין התרפקות בגעגועים על ארץ ישראל הישנה. "אין פה התרפקות", אומרת עירית לינור, יוצרת הסידרה. "אני לא בן אדם נוסטלגי. אני לא חושבת שאז היה יותר טוב והיום יותר רע. זה גם לא ארץ ישראל הישנה אלא שנות ה-80. אלא מה, בגלל שהיום התקופה לא הכי זוהרת והעתיד נראה קצת שחור, יש נטייה להסתכל אחורה בהתרפקות. לכל תקופה יש המשברים שלה ורגעי הזוהר שלה. אני לא שואלת את עצמי למה אני לא יכולה להיות שוב בת 25 בשנת 85', זה לא מעסיק אותי בכלל. אני שמחה שאנשים מתרגשים ונהנים, ואני לא עושה מחקר על זה. אני רק רוצה להזכיר לאנשים שנתקפים בנוסטלגיה, שבשנות ה-80 האופנה היתה מאוד מכוערת וגם המוסיקה לא היתה משהו".

- יש סצינה שריגשה אותך במיוחד?

"סצינה שאני נורא אוהבת היא כשחלי קוראת לאבא שלה מתוך 'רומן רוסי', ואז אלי מנשה נכנס עם התהילים. זה נראה כסצינה נורא יפה של אחדות עם ישראל, שבסוף מתבררת כתהליך הידרדרות של ישראל החילונית בידי הכוחות הש"סניקים. סצינות שלא אהבתי או שלא ריגשו אותי נשארו על רצפת חדר העריכה".

הסידרה היתה גמורה לחלוטין כשלינור התחילה לכתוב את הספר. "אנשים לא מבינים את זה, כי יש קישור אוטומטי בין הספר לסידרה", מסבירה לינור. "אבל אף פעם לא היה עירפול מצידי. לא חשבתי בכלל לכתוב ספר, אבל הסידרה נגמרה, היה ברור שאין ל'קשת' שום רעיון לתאריך, הסיפור בעצם עוד היה חי אצלי וקווי העלילה הכלליים כבר היו לי. הספר מסופר מפי דפי, אז זו זווית ראייה אחרת. יש דברים שיש בסידרה ואין בספר ולהפך. זה היה באמת פאן, כמו לקחת קוביות שמסודרות באופן מסוים ולסדר אותן באופן אחר. בספר גם לא היו מגבלות של זמן וכסף לצילום סצינות".

גיבורת הסידרה, חלי בראון, מצטרפת לעבודה במחלקת ההפריה החוץ גופית, ומאוחר יותר גם מתנסה בתהליך בעצמה. "בכל הנושאים הנשיים כמו רחם, לידה, פוריות והפריות מבחנה, לא טיפלו בטלוויזיה עד כה", מסבירה לינור את ההקשר. "התעסקתי בזה עוד ב'חדשות'. אורנה לנדאו פירסמה סידרת כתבות על תעשיית הפוריות בארץ, שאין לה אח ורע בעולם. אני זוכרת שכבר בפרשת רותי נחמני התחילה התעשייה הזאת להתבסס, ואני, שעוקבת אחרי שינויים חברתיים שמתחוללים כאן, החלטתי לתת לזה דגש. כמו בנושא הפשרת אדמות חקלאיות לבנייה, כשהחלום הישראלי היה בתים צמודי קרקע עם גינה, אפילו שתהיה בגודל של מטאטא. אז כשרואים כאן את החלום הישראלי להורות, מרגישים לפעמים שהדברים יצאו מפרופורציה. אבל אין פה איזה דיון אקדמי בסוגיה, אלא איך דברים כאלה משחקים תפקיד בחייו של בן אדם אחד ומשפחה אחת".

- בשונה מ"שירת הסירנה", הפעם היית מרוצה מהליהוק של הגיבורה הראשית. איך בחרת בירדן בר כוכבא?

"זה היה לפני שמונה-תשע שנים, וכבר לא שייך לחיי. ליהוק הוא בעיני בערך ארבעים אחוז מהבימוי. את ירדן זכרתי מאודישנים שעשיתי ל'חתונת השנה'. לפעמים את רואה באודישן שחקן או שחקנית שנחרטים בזכרונך, וזה מה שקרה לי איתה. כשכתבתי את חלי היא פשוט היתה לנגד עיני. כשעשינו את האודישנים היה בה משהו שמאוד זעק 'זאת אני'. גם המפיקים וגם אנשי 'קשת' היו בתמימות דעים טוטאלית בקשר אליה. חוץ מזה, יש משהו מאוד עדין ומתוחכם ביכולת להצחיק, והוא קיים אצל כל שחקני הסידרה. זה היה שילוב מבורך של שחקנים נורא מוכשרים שגם היו מאוד נחמדים, כי לי חשוב מאוד ליהנות מהעבודה. לא באתי ליהרג בשם העבודה. שוחחתי עם רני (כרמל, הבמאי) אחרי שסיימנו את העבודה, ואמרנו איזה מזל שיש לנו אותו טעם לא רק בשחקנים אלא גם באנשים. השחקנים הם אנשים נחמדים, אינטליגנטים, מוכשרים. היה כיף איתם. 'אהבתיהם'".