מהי מורשת רבין

"מעתה", אמר יצחק רבין ז"ל ב-23.9.93 מעל בימת הכנסת, "מעתה יבואו לנו ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה. חיינו ישתנו מקצה לקצה. נזכה לשכנות טובה, לסופו של השכול שפקד את בתינו, לקצן של המלחמות. תנו לשמש לעלות!" בסופו של אותו דיון אישרה הכנסת את הסכם אוסלו. מפלגת העבודה, מרצ וש"ס נתנו לשמש לעלות, וליאסר ערפאת להקים את הרשות הטרוריסטית. כל מי שהצביע נגד ההסכם הוקע כאויב השלום, וכל מי שהפגין ומחה הואשם, מאוחר יותר, בהסתה לרצח ראש הממשלה.

במלאת שבע שנים לרצח רבין כבר מותר להגיד שחתימת הסכם אוסלו היתה טעות היסטורית קשה שהביאה על עם ישראל אסון כבד. כבר מותר להעריך שרבין היה מודה בטעות הזאת אילו נשאר בחיים. וכבר מותר לשער שאלמלא הרצח לא היה אסון אוסלו מגיע לממדים שאליהם הגיע, מפני שרבין עצמו היה מתקן את טעותו ועוצר את המהלך לפני זמן רב.

שבע שנים אחרי שהרוצח המתועב הצמיד אקדח לגבו של ראש ממשלת ישראל ולחץ בקור רוח על ההדק, כבר מותר לומר שרצח רבין הוא מעשה נפשע, ולא מפני שהרוצח "ניסה לרצוח את השלום", ובשל עוד כל מני קלישאות נבובות שנקלטו בישראל הפצועה והשסועה מיד לאחר אותו ערב ארור. הסכם אוסלו לא היה "השלום", והזעזוע הלאומי שעורר הרצח הוא עמוק ומתמשך לא מפני שנרצח מנהיג דגול, אהוב על כולם וצודק תמיד, אלא מפני שנרצח ראש הממשלה הנבחר של המדינה היהודית.

לפני שבע שנים מיהרו אינטרסנטים פוליטים לקשור את רבין ואת דרך אוסלו, שאותה הם כינו "דרך השלום", בקשר סימביוטי. את האבל על האיש יצחק רבין הם ביקשו לתרגם לתמיכה ציבורית בהם ובמפלגותיהם, ואת הזעזוע בעקבות הרצח - לפתקי הצבעה בקלפי. מי שהעז להסתייג מהסכם אוסלו, ה"בייבי" של אינטרסנטים הללו, הואשם על ידם בהסתייגות מרבין עצמו. היה זמן, למרות שקשה להאמין בכך עכשיו, שאפילו דיבור בגנותו של יאסר ערפאת היה עלול להתפרש כחילול כבודו של רבין או כהסתת יגאל עמיר באופן רטרואקטיבי.

הסכם מדיני כושל, שהיום רק מעטים עוררין על היותו טעות נמהרת, נארג בדמותו של יצחק רבין ז"ל והוצג כהתגלמות כל ישותו. הקמת הרשות הפלסטינית במסגרת "שלום" שעלה לישראל עד כה ביותר מאלף הרוגים, 600 מהם בתוך השנתיים האחרונות בלבד, נחקקה בפנתיאון הלאומי כ"מורשת רבין", כאילו לא עשה רבין דבר עד ללחיצת הידיים האומללה עם ערפאת, וכאילו לא היה חוזר בו אילולא קטע עמיר את חייו בטרם הספיק. יצחק רבין נרצח פעמיים: פעם על-ידי יגאל עמיר וקומץ תומכיו המנוולים, ופעם נוספת על-ידי אנשים מ"מחנה השלום", שעיוותו את דמותו האמיתית, מחקו את כל הישגיו ותרומותיו לביטחון המדינה ב-45 שנות קיומה עד הסכם אוסלו, והעמידו את כל זכרו על המלכודת שלתוכה הופל בשנות חייו האחרונות.

הסכם אוסלו ייזכר אולי כ"מורשת ביילין" או "מורשת שריד", אך ספק אם הוא "מורשת רבין". הגיע הזמן להניח לרבין לנוח על משכבו בשלום אמיתי.