הגטו שלא היכרתם

בשנות השלושים המאוחרות אלפי יהודים גרמנים אמידים שחששו לחייהם תחת המשטר הנאצי ולא הצליחו להשיג אשרות כניסה למדינות אחרות, מצאו מפלט בעיר הסינית הכבושה על-ידי יפן, שנגחאי. הם מצאו עצמם מחוסרי כל, רעבים ומוקפים בסביבה זרה ושונה מאוד מזו האירופאית אליה הורגלו, אך ניסו להפוך את מציאות חייהם לאפשרית עד כמה שאפשר בזמן שהם מצפים לשוב לאירופה.
סיפורו של הגטו היהודי בשנגחאי הוא סיפור שכמעט ולא סופר. בימים אלה מוצג בבתי קולנוע ספורים בניו-יורק, ניו-ג'רזי ולוס-אנג'לס סרט תיעודי באורך מלא (95 דקות) בשם "שנגחאי גטו" (Shanghai Getto), פרי עבודתם של בני הזוג הישראלי אמיר מן ודנה ינקלוביץ'-מן. סיפורם של ניצולי הרדיפות באירופה, דרך שנות המלחמה בשנחאי ובסופו של דבר ההגירה לארה"ב, מובא בסרט דרך ראיונות עם נשים וגברים שגדלו בגטו, ביניהם אביה של דנה, הרולד, ראיונות עם היסטוריונים, תמונות מתוך האלבום המשפחתי, צילומים ארכיוניים נדירים וחזרה מתועדת של הניצולים לגטו בו גדלו. בראיון ל-ynet מספר אמיר מן על תהליך העבודה על הסרט, שוק הקולנוע האמריקני ועל זוגיות וקולנוע.

- איך נולד הרעיון לסרט?

"זה היה רעיון של דנה, אשתי, ומי שביימה יחד איתי את הסרט. הרעיון נולד בעקבות סיפורים של אביה על תקופת ילדותו בשנגחאי במהלך המלחמה. חשבתי שזה נושא מרתק ומעולם לא שמעתי עליו קודם. למרות שהראיון הראשון שערכנו היה עם אבא של דנה, הרולד, מיד ידענו שאנחנו מעוניינים לעשות סרט רחב יותר שנוגע לא רק בסיפור המשפחתי האישי אלא שיגע בסיפור הכללי של יהודי שנגחאי".

- חלק עיקרי מהסרט, אותו צילמתם במשך חמש שנים, צולם במצלמה נסתרת שהגנבתם לשטח הגטו בביקור בשנת 2000. למה הצורך להסתיר?

"לבקש אישור רשמי מהממשל הסיני לצלם סרט זהו תהליך ארוך ויקר. נכנסנו לגטו כתיירים עם מצלמת וידאו קטנה וצרפנו אלינו שני ניצולים שגדלו בגטו. באמצעותם הצלחנו לחדור למקומות שונים בתוך הגטו בלי להסתבך יותר מדי. הצלחנו להגיע גם לבית הכנסת 'אוהל רחל' בשנחאי שסגור לקהל הרחב".

- מה מצאתם בגטו? האם הוא משומר כפי שהיה בשנות השלושים?

"זו היתה הפעם הראשונה שלנו בשנגחאי. אזור הגטו היה ועודנו אחד מהאזורים העניים ביותר בשנגחאי. היינו בני מזל מכיוון שרוב הבניינים נותרו כפי שהיו למרות שחלקים גדולים מהעיר שנחאי נמצאים בתנופת בנייה שלא תאמן. אני משער שבמהרה רבים מהמקומות שצילמנו לא יהיו קיימים. הצלחנו להביא את הניצולים לבניינים ולבתים בהם הם חיו במהלך המלחמה. הסינים עוברים כיום תקופה של פיתוח כלכלי עצום, כך שניתן לראות את סין הישנה והקולוניאליסטית מצד אחד ומהצד השני את המאה ה-21".

- מי הניצולים שבחרתם לקחת איתכם למסע?

"בטי והרולד. לבטי הצטרף בעלה, אולג, שהוא ממוצא רוסי וחי בשנגחאי באותה התקופה. משפחתו של הרולד הצטרפה אף היא. זה היה מאוד מרגש וזו היתה הפעם הראשונה שהרולד ביקר בשנגחאי מאז שהמלחמה נגמרה".

- העבודה המשותפת כזוג על סרט שהוא משפחתי בבסיסו לא היתה קשה במיוחד? איך היתה חלוקת העבודה?

"זה היה קשה לעתים, אבל אנחנו צוות מצויין. דנה ואני טובים מאד בדברים שונים, כך שאנחנו די משלימים אחד את השני. אני אוהב את הרעיון שהאדם שאני גר אתו מבין אותי ואת הקשיים שעומדים בפני. רבנו בעיקר בנושאים מקצועיים, אבל אני חושב שאנחנו יודעים לא להביא את הויכוחים המקצועיים לחיים הפרטיים שלנו. דנה עשתה עבודה מצוינת בכל הנוגע למציאת המרואיינים והיא זו שראיינה והצליחה לתת למרואיינים הרגשת נינוחות שהביאה אותם לחשיפה מלאה שמאוד נדירה בסרטים. אני צילמתי את מרבית הסרט ואת רוב הראיונות, עשיתי את רוב העריכה למרות ששיתפנו פעולה בכל הנוגע להחלטות עריכתיות כמו בחירת מוזיקה ומיקסינג".

- שניכם עושים בעיקר סרטים תיעודיים. פיקציה מעניינת אתכם גם?

"אני אוהב לצפות בסרטים תיעודיים ולעשות פיקציה, דנה אוהבת לצפות בפיקציה ולעשות תעודה, כך שאנחנו צוות טוב. אני ללא ספק בא מעולם הפיקציה ולכן ניסיתי לספר סיפור רגשי, שלדעתי חסר בסרטים תיעודיים שלרוב עוסקים בעובדות. אני חושב שהצלחנו לספר סיפור עם אימפקט אמוציונאלי".

- זו כמעט משימה בלתי אפשרית להוציא סרט תיעודי להקרנות מסחריות בארה"ב ובעיקר בעיר ניו-יורק. הסרט שלכם מציג בארבעה בתי קולנוע בניו-יורק, שני בתי קולנוע בלוס-אנג'לס ועוד אחד בניו-ג'רזי. איך זה קרה?

"היה לנו הרבה מזל. זה די נדיר שסרט דוקומנטרי זוכה להפצה בבתי קולנוע. חשבתי שאנחנו צריכים סוכן מכירות ושלחנו את הסרט למפיץ שפשוט התאהב בסרט. הוא עזר לנו מאוד. הוא גלגל את הסרט לידיו של זוכה פרס האוסקר מרטין לנדאו, שגם הוא התאהב בסרט והסכים לעשות את הקריינות לסרט. הסרט זכה להצלחה גדולה ולביקורות נפלאות בניו-יורק. מה-25 באוקטובר הוא יוקרן בשני בתי קולנוע בלוס-אנג'לס. זה ממש עצום בשביל סרט קטן כמו שלנו. הקהל הגיע לאולמות בעיקר בזכות שמועות שעברו מפה לאוזן, מכיוון שכמעט ולא היה לנו תקציב לפרסום. מדברים על הקרנות בערים נוספות. הוא גם אמור להגיע לישראל, עדיין אין לנו תאריכים כי אנחנו בעיקר עסוקים עם ההקרנות בניו-יורק ולוס-אנג'לס, אבל אני משער שכשהסרט ייצא בארץ, אנחנו נגיע".

- האם זה אומר שיש תקווה לסרטים תיעודיים ישראליים שמנסים לעשות את זה מחוץ לתחומי מדינת ישראל?

"אני משער שזה מאוד תלוי בנושא הסרט. מאוד חשוב לבחור נושא שיעניין את הקהל עוד לפני שהוא רואה את הסרט. תעשיית הקולנוע כל-כך תחרותית שאתה זקוק למשהו מאוד מיוחד בשביל לפרוץ. זה פשוט לא מספיק לעשות סרט טוב. יש מספר סרטים תיעודיים ישראליים שהציגו בבתי הקולנוע בארה"ב בשנים האחרונות וכמה שודרו בטלוויזיה".

- מי הקהל שלכם?

"הקהל המתבקש הוא קהל יהודי, אבל מסתבר שמי שמגיע לאולמות הקולנוע הם סוגים שונים של אנשים, ביניהם גם אסייתים".

- על מה אתם עובדים עכשיו?

"יש לנו מספר רעיונות ותסריטים שאנחנו עובדים עליהם, ביניהם גם מותחן פוליטי שמתרחש בישראל. תישארי בהאזנה".