נגב-קרמיקה: עוד סיפור אחד של הצלחה

לכל מפעל במצוקה יש את הכוכב התורן שלו. זה שמצלמות הטלוויזיה מתמקדות בפניו המיוסרים ובזעקת הכאב שמפלחת את גרונו ומטיבה לגעת בכל אחד מהצופים. יוסף נגר, 52, היה סמל המאבק של מפעל נגב-קרמיקה שבירוחם, לפני שנתיים וחצי. כל עם ישראל צפה בנגר במרץ 2000 כשהוא צועק ודמעות ניגרות מעיניו: זרקו אותנו, רמסו את כבודנו. מה חטאנו ומה פשענו? בסך הכל ביקשנו עבודה. יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, ניצב לידו באותה סצינה מפורסמת, חיבק את ראשו והבטיח לו שיהיה בסדר.

השבוע, בחצר המפעל שבירוחם, נגר נראה כמו איש אחר לחלוטין. חייכן, נמרץ ופטריוט גדול של המוצר החדש של המפעל: גרניט פורצלן. תמליץ על זה בעיתון, שיקנו עוד, מבקש נגר. זה האוכל שלנו, וברוך השם, טפו-טפו, המשאיות יוצאות מפה עמוסות סחורה וחוזרות ריקות. הכל נחטף.

בימים קשים אלה, של מיתון כלכלי עמוק ומפעלים נסגרים, הסיפור של מפעל נגב-קרמיקה בירוחם מהווה אור בקצה המנהרה: סיפור תעשייתי עצוב שמקבל תפנית, והופך לסיפור הצלחה. מאחורי פסי הייצור של מה שהיה לפני שנתיים וחצי מפעל שכמעט שבק חיים, פורח ומשגשג לו כעת מפעל לייצור אריחי גרניט פורצלן, אחד מסיפורי ההצלחה הכלכליים הגדולים של הנגב כולו: 6 רבעוניים רווחיים בזה אחר זה.

האם זה אומר שלכל מפעל כושל יש סיכוי? לא בטוח. אבל הלקח שניתן ללמוד מהסיפור של נגב-קרמיקה, ששמו קוצר לנגב בלבד, הוא שלא צריך למהר ולסתום את הגולל על מפעל בקשיים.

סוגרים את המפעל

הצפת השוק הישראלי באריחי קרמיקה זולים מטורקיה בסוף שנות ה-90, והעלייה של מאות אחוזים במחירי הגז לתעשייה, שילשו את הוצאות הייצור של הקרמיקה, והקטינו את מחירי המכירה של המוצר הישראלי. סחורה ששוויה 850 אלף שקל הצטברה בחצר נגב-קרמיקה באין דורש. 1.25 מיליון שקל נוספו מדי חודש לגירעון. במרץ 2000 החליטו בעלי נגב-קרמיקה, אפריקה-ישראל ופקר-פלדה, כי אין עוד טעם לטבוע בגירעונות הכבדים של המפעל, שייצר אריחי קרמיקה במשך 31 שנה. הוחלט לסגור את המפעל ולפטר את 150 עובדיו, ובמקביל לחפש להם תעסוקות חלופיות בנגב.

הנהלת המפעל, בראשות המנכ"ל אמיר רפפורט, ביקשה ללחוץ על התמ"ס ועל האוצר כדי לנסות ולסבסד את מחירי הגז (כפי שנעשה בטורקיה), או לחלופין, להזרים למפעל סיוע מסיבי בתמורה לתוכנית ייעול ושינוי כיוון. ואולם, בממשלה ובתמ"ס לא יכלו להתחייב על הפחתת מחירי הגז לתעשייה, או הטלת מכסים חדשים על היבוא מטורקיה. המשמעות היתה ברורה: המפעל אכן ייסגר.

נוסעים לאיטליה

מכתבי הפיטורין כבר נשלחו, העובדים סגרו את שערי המפעל וקיימו את הטקס המוכר של סגירת מפעל במצוקה בנגב. ואז, ברגע האחרון, בוטלה הסגירה והוחלט לתת לשיקום המפעל צ'אנס של כמה חודשים.

במסגרת תוכנית ההבראה, אפריקה-ישראל ופקר-פלדה התחייבו להשקיע במפעל 15 מיליון שקל. 53 עובדים פוטרו. עובדים ותיקים, שצברו הטבות וזכויות סוציאליות, נאלצו להיפרד מהם כדי לחסוך בהוצאות. הממשלה התחייבה להעניק למפעל סיוע של 5.5 מיליון שקל, במהלך 3 שנים. בצעד נועז הוחלט לבטל את פס הייצור לקרמיקה, ולמכור את המכונות הישנות לתעשיינים הודים.

30 מהעובדים נסעו לאיטליה ללמוד איך לייצר את הלהיט החדש בתחום החיפוי באירופה, גרניט פורצלן. בתוך חודשים הגיעו למפעל והורכבו המכונות החדשות. איש העיצוב של המפעל, ראובן קושמן, הסתובב עם המעצבים איטלקים ברחבי הנגב ובהרי ירושלים, וחזר עם שמות למוצרים החדשים: ירושלים, מצפה, פארן.

כמותג-על נבחר השם נובו. משרד הפרסום הכין תשדירי פרסומת לטלוויזיה ומודעות תדמית לעתונות הכתובה. הנובו קשיח יותר מהקרמיקה, יפה ואיכותי יותר - אך גם הרבה יותר יקר: מחירו כמעט פי 2 ממחיר הקרמיקה.

העגלה רצה

בשלב מסוים הסתיימו ההכנות, ופס הייצור החל לפלוט את המרצפות החדשות. הסיכון היה גדול: אף אחד לא ידע אם המוצר החדש יתפוס, ואם הצרכנים יסכימו לשלם מחיר כפול עבור משהו שנראה דומה למדי לקרמיקה. אני וחלק גדול מהעובדים האמנו במוצר, אומר רפפורט, אבל חיכינו לראות שגם תושבי המדינה והקבלנים יאמינו בו. כל יום המכונות ייצרו 5,000 מ"ר סחורה, ומכרנו רק 200 מ"ר. למזלי, הקבלנים הדרומים האמינו בנו ובמוצר. בנגב יש כל הזמן בנייה. יש חבורה של קבלנים מצליחים, בני משפחות שחיות בנגב, והם בונים כל הזמן וגם מוכרים.

יום אחד הגיעו לפה שלושת האחים לבית אוזן, שמעון, יורם ומיכאל. הם החליטו להרים את הכפפה ולרצף את אחד הפרויקטים החדשים שלהם בגרניט פורצלן. אחריהם באו קבלנים אחרים. את יתר העבודה עשו כבר הלקוחות עצמם - קבלן שלא הציע דירה עם גרניט פורצלן היה מחוץ למשחק. כיום 90% מהפרויקטים בתחום הבנייה מרוצפים בגרניט פורצלן, לעומת 10% בתחילת הדרך. העסק הצליח. העגלה התחילה לרוץ.

ההצלחה המסחררת של הנובו שינתה גם את האווירה בבית פנימה. המפעל כולו כאילו עבר מתיחת פנים חיובית. השטחים הריקים שהיו בו נצבעו ירוק, העובדים מחייכים וכולם מחכים בקוצר רוח לינואר 2003, אז יסתיים מועד הוויתור על התנאים הסוציאליים.

אנחנו עובדים כעת בלי גרם אחד מבוזבז, אומר יו"ר ועד העובדים, איציק סבג. כל עובד נותן את התפוקה, אין אבטלה סמויה - ולא תהיה. אנחנו מייצרים היום פי 4 ממה שייצרנו בעבר. אנחנו שומרים על העובדים שלנו, נדאג שירוויחו כמו שצריך, אבל ביזבוז לא יהיה.

ויוסף נגר, הסמל המסחרי של המפעל, הפך למקדם המכירות של מוצריו. לדבריו, חברים שלו ממרכז הארץ מתקשרים ומבקשים ממנו להפעיל קצת השפעה על אנשי המכירות, כדי שישמרו להם קצת מרצפות גרניט פורצלן לפני שהחורף מגיע.