ביקורת סרט / "עקיצה ב-60 שניות"

לא רק מכוניות נפרצות ונעלמות כאן בפרק זמן שאינו עולה על דקה אחת (שמו המקורי של הסרט הוא "נעלם ב-60 שניות"). גם סבירות עלילתית, עיצוב דמויות, ואפילו עניין במרדפים קורעי הספידומטר שמתחוללים על הבד – נמוגים באותה מהירות. הסיבה למחדל האחרון היא טכנית בעיקרה: מרבית קטעי הנהיגה המהירה בסרט מצולמים מקרוב, וערוכים בחיתוכים מהירים, כך שברגעים מסויימים קשה עד בלתי אפשרי לקלוט מה מתרחש על הבד.

בראש וראשונה, הסרט אומר משהו על הסכנה האורבת לקריירה הקולנועית של ניקולס קייג'. קייג' מגלם פה את התפקיד הראשי – זה של גנב מכוניות אגדי שחזר למוטב, עד לרגע שבו הוא ניצב מול אולטימטום שמכריח אותו לגנוב 50 מכוניות בלילה אחד על מנת להציל את חייו של אחיו הצעיר. לשם כך הוא מגייס את צוותו הוותיק. זהו שיתוף הפעולה השלישי של קייג' עם המפיק ג'רי ברוקהיימר (אחרי "הפריצה לאלקטרז" ו"קון אייר"), וסרטו המצליח הראשון בעקבות שלושה כשלונות רצופים ("עיני נחש", "8 מ"מ" ו"לגעת במוות"). העובדה שקייג' לא הצליח בשנתיים האחרונות למצוא את מקומו בסרטים בעלי נפח ומורכבות דרמטיים - ועוד אחרי זכיה (בלתי מוצדקת, אמנם) באוסקר על הופעתו כאלכוהוליסט ב"לעזוב את לאס וגאס" - עלולה לתקוע אותו בנישה של סרטי פעולה לא מתוחכמים, שלא לומר מטומטמים ממש. במילים אחרות, עוד סרט כמו "עקיצה ב-60 שניות", וקייג' יוכרז רשמית כתואם ברט ריינולדס, אותו כוכב סרטי פעולה זניח של שנות ה-70. להבדיל, נאמר, מטום קרוז.

הבעיה היא, שכוכביו האמיתיים של הסרט הם לא השחקנים, אלא מכוניות. בעיקר שלבי מוסטנג סוררת, מודל 67', שמסוגלת לחצות את גבול ה-200 קמ"ש ולזנק מעל טור של כלי רכב. האובססיה הפטישיסטית שמפתחת כלפיה הדמות שמגלם קייג', מספקת לסרט את הרגע הרומנטי היחיד – והמביך – שלו: קייג' הנואק מלטף את שילדת המכונית, במה שנראה כמו התבדחות על חשבון "קראש" של דיוויד קרוננברג. אותו סרט טכנו-פורנו שערורייתי, שעסק בהיבט המיני של תאונות דרכים. נוכחותה הנשית-רומנטית של המכונית הנדירה ההיא בולטת דווקא על רקע קיומה השולי בסרט של אנג'לינה ג'ולי. שחקנית זו, שקטפה השנה את אוסקר שחקנית המשנה על הופעתה ב"נערה בהפרעה", מסתפקת הפעם בהבלטה פרובוקטיבית של שפתיה הבשרניות. המכונה הביסה את האדם.

הפיכתו של "עקיצה בשישים שניות" לסיפור אהבה בין גבר למכונית – הנקודה הזו מודגשת גם באמצעות השמות הנשיים שמעניקים קייג' וחבורתו ל-50 המכוניות שהם מתכוונים לשדוד – והתשוקה של קייג' לשלוט במכונית, לאלף אותה, ובתוך כך להגדיר מחדש את זהותו הזכרית (כאשר אנו פוגשים אותו לראשונה הוא משמש בתפקיד "הנשי" של גננת בקורס נהיגה במכוניות צעצוע לילדים) – יכולים היו לספק מעט מזון לתאים האפורים. הצרה היא שעבור ג'רי ברוקהיימר המפיק (ולא משנה שאת הסרט ביים דומיניק סנה – התוצאה היא סרט של ברוקהיימר) כל שורה של דיאלוג וכל רגע שבו השחקנים אינם יושבים מאחורי ההגה הם מיותרים (אם ככה, אז למה הם מדברים כל כך הרבה?). ברוקהיימר, במילים אחרות, אינו אלא יצרן סדרתי של סרטי פעולה לזומבים – סרטים תזזיתיים, קולניים, הייטקים, שמפיקים אותות חזותיים ממיסי מוח.

תאמרו, גם הסרט המקורי מ-74', עליו מתבססת עלילתו של "עקיצה ב-60 שניות", לא היה אלא מוצר זניח, שאת רוב חייו הקולנועיים העביר על מסכי דרייב-אינ'ס בהקרנות חצות. הנקודה היא, שהסרט ההוא התהדר, על פי המדווח, באחד ממרדפי המכוניות הארוכים בהיסטוריה של הקולנוע (גם אם לא המרשים שבהם), כ-45 דקות אורכו, במהלכו נהרסים לא פחות מ-93 כלי רכב. בזה, אומר מי שראה, היה כדי לפצות על סיפור גרוע ומשחק עלוב. למרבה הצער, "עקיצה" מודל 2000 לא מצליח אפילו להציע פעלול בסדר גודל דומה. אם כבר מנסים להחזיר לאופנה את סרטי המרדפים של שנות ה-70 (זכרו את "הקשר הצרפתי", "דואל" ו"הנהג"), לפחות שיתאמצו קצת ויראו לנו משהו חדש.

("עקיצה ב-60 שניות". בימוי: דומיניק סנה; הפקה: ג'רי ברוקהיימר; תסריט: סקוט רוזנברג; צילום: פול קמרון; מוסיקה: טרבור רבין; משתתפים: ניקולס קייג', אנג'לינה ג'ולי,ג'ובאני ריביסי, דלרוי לינדו. 117 דקות, ארה"ב 2000.)

עוד על הסרט ועל מרדפים בקולנוע, ב"כתבות נוספות".