השור הזועם

כמו שלמה ניצן בזמנו, גדעון רייכר היה מחלוצי הסטנד-אפ בישראל. תלאותיו האמיתיות-הזויות של הצרכן הישראלי, מובאות בשפתו העשירה של רייכר, שעשעו את 90 אחוזי הרייטינג שצפו ב"כלבוטק" בימי הזוהר (המבהיקים כקריסטל, היה מוסיף רייכר) של ערוץ 1. השנים עברו, ורייכר תמיד היה בסביבה: ב"ערב חדש", ב"ציפורי לילה", בעיתונות, בהרצאות, בפרסומות. תמיד היה, אבל עכשיו הוא חוזר. רייכר, כידוע, יגיש תכנית צרכנות בערוץ 10, וזוהי הזדמנות מצוינת לברר כמה עניינים עם אחד המותגים הצרכניים המובילים במדינה. ועוד עניין: בבחירה בין הפיכת שורות אלה לקריאות יותר לבין שימור הסגנון הייחודי, בחרנו באפשרות השנייה. ניסינו לסייע עם פסיקים במקומות הנכונים, אבל אתם פשוט תצטרכו לדמיין את רייכר מדבר, וזה לא כל כך קשה.

- תכנית אישית יומית היא נטל לא פשוט. יש חששות?

"התכנית הזאת היא משאת נפשי מאז ומעולם, והתגשמות כל חלומותיי הטלוויזיוניים הרטובים. סוף-סוף תינתן לי ההזדמנות להתייצב אל נוכח המצלמה ולספר את סיפוריהם המופלאים של אזרחים שהרשות מתעמרת בהם, להחליף מילים עם העם שיאמר את דברו באמצעות ניידת לווינית, להאזין לעצותיהן של עורכות דין שנונות וחכמות, ולגלגל שיחה קולחת עם אלה שיישבו לידי במהלך השידור. לא כל יום ניתנת ההזדמנות - במקום לספר סיפור אחד בלבד בסגנון "אצה-רצה" - לנהל תכנית שלמה שעיקרה הוא מתן-פה ללקוח הישראלי המוכה, המובס והמושפל, שמעתה יוכל לשאת את ראשו בג-א-ו-ן".

- האם אתה מתייחס לעצמך כאל "אביר הצדק" ושליח ההמונים?

"אני רואה עצמי כאדם שנתמזל מזלו הטוב ויש לו עדיין יכולת להתרגז רוגז של ממש כשהוא שומע על מעשה עוולה, ובמקום לכבוש את זעמו בתוכו הוא נותן לכעס הזה ביטוי פומבי ומסייע להיטיב את איכות השירות ותרבות השיח למדינה".

- רפי גינת אמר פעם שהוא קודם כל מפיק ומה שהכי חשוב לו זה השואו-הטלוויזיוני. מה הכי חשוב לך?

"אני מעריץ ואוהב את 'כלבוטק' שבה נולדתי, ואת רפי גינת, הכהן הגדול של התכנית. אני לא אעסוק בתחקירים ובמצלמות נסתרות, אלא בתלונתו של האיש הקטן והאפור הנמצא בקצה התור ושלא שועים לעברו. כל מטרתי היא אחת ויחידה: א. לגרום לכך שיצפו בתכנית. ב. שאצליח גם להעלות חיוך וגם לשנות את התרבות הירודה שבה נוהגים אצלנו בתקשורת-האנושית וגם בתקשורת-הלקוחות, שהגיעה העת להעלותה לדרגה גבוהה יותר".

- אתה באמת מאמין שלתכנית יש השפעה רחבה, או שרק תפתור את הבעיה הנקודתית של גברת זו או אחרת?

"אני בטוח שכן. בכל שנותיי ב'כלבוטק' גיליתי שגופים ומוסדות שינו בתכלית השינוי את יחסם ללקוחות בעקבות השידורים החוזרים ונשנים שבהם הלמנו בהם. לדוגמא: בעבר חברות הביטוח נהגו לטרטר ולמשוך על פני חודשים ושנים את תשלומי הביטוח לנפגעים. אחרי ששידרתי בפינתי ב'כלבוטק' דוגמאות בולטות של הסחבת המגונה הזאת - התופעה נעלמה כליל מהנוף הביטוחי שלנו. גם הבנקים, שבעבר הרחוק זלזלו לא מעט בצרכן הקטן, היום קדים בפניו, כורעים לפניו ברך וגם שרים לו שירים. ואני מעיז לומר בשמץ של יוהרה שגם אני, בדרכי, תרמתי למהפך הזה".

- האם אתה, באופן אישי, זוכה ליחס של כבוד, או שגם אתה נתקל מדי פעם בבעיות מול הממסד?

"שאלה מצוינת. אלה שמזהים אותי מאירים את פניהם אלי ומקילים את חיי. נוהגים בי בכבוד מופלג ועל כך אני מודה. אך לעומת זאת, הגיעו אלינו כמיליון עולים - אנשים מצוינים, חרוצים ומסורים, מנופים רחוקים – שהשם 'רייכר' לא נמצא על לוח ליבם, ומהם אני זוכה מעת לעת להבעת פנים זעומת-עפעפיים, שמגלה לי שטרם הפכתי להיות נכס של כל הלאום. אני יכול לבוא למגרש חניה ואם יש שם מישהו 'משלנו' אז הוא אומר: 'אהה, אהלן, אני אוהב אותך, בוא תחנה פה', ואם זה מישהו אחר הוא נוהג בי מבט אטום, לא זז מילימטר מכיסאו, ומורה לי באצבע 'יאללה'. זה הכל. וברגע זה אני מבין את מקומי בחברה".

- מה מקורות ההשראה המילוליים שלך? יש לך מודל לחיקוי, או שזה פיתוח עצמאי?

"אני שמח על השאלה הזאת. אני למדתי בחיפה, הייתי ילד רזה, חיוור וחולה. חולה באסטמה. כל חיפה הייתה חולה באסטמה. אמי, כאם פולניה לבן יחיד, הקלה עלי והתירה לי שלא ללכת לבית ספר. בכל שמונה השנים בעממי, שבהן גם נשארתי כתה, למדתי חודשים אחדים. כל מה שעשיתי זה לקרוא ספרים. יום ולילה. עד כדי כך שהייתי עומד בספרייה הציבורית בתור הייתי מסיים את קריאת הספר ושוב עומד בתור. ואז גיליתי את עולמן המופלא של הספרניות שראו בקורא-הספרים אויב שיש למגר אותו בלא רחם. 'שוב אתה כאן?' נזפה בי הספרנית, ואז מצאתי דרכים נעלמות לשים ידי על ספרי. גם כשהגעתי לאוניברסיטה העברית בירושלים וניגשתי לראשונה בחיי לספריה נעץ בי הספרן זעום העפעפיים מבט חודר - וגם נוזף - ושוב לא שבתי לשם מעולם. הורי דיברו בבית אידיש, כך שלא היוו לי מקור השראה. כל מה שיש לי זו המַתנה הנעלה של הספרים שקראתי בהם ללא הפוגה, ואני מקווה שגם דור ה-ynet והטלוויזיה ידע לראות בספרים מעיין של מילים".

- מבין עיסוקיך הרבים – הטלוויזיוניים, הרדיופוניים, העיתונאיים, ההוראתיים, המסחריים – מה הכי נעים לך לעשות, ומה אתה עושה מכורח הפרנסה?

"השבוע הייתי במכון ויצמן לפני 200 עובדות סוציאליות והרציתי גם בפני עובדי סלקום. אני מספר להם על דרך החתחתים של אדם במדינה שנזקק בטלפון לשירות, שעומד בתור, שפונה לקבלת דרכון או רשיון נהיגה ועובר ייסורים מתמשכים, ובהרצאותיי אני מנסה לחנך. אני גם מתפרנס ונהנה, אבל אני רואה בעבודתי העיתונאית שליחות אידיאולוגית. בכבישים, קראת אתמול, פרופסור שלף אקדח. אני אדבר על זה בתכנית: נוסע פרופסור לכירורגיה ולידו נוסע חוקר רב-מוניטין ושניהם מגיעים לקרבות על הכביש עד כדי שליפת אקדח, כאשר בסך הכל אחד חתך את השני – פגע בכבודו, השפיל אותו. הוא נוסע עכשיו לפניו ולא מאחוריו. אלוהים אדירים – משוגעים תרדו מן הגג. הסיסמה שלי בתכנית תהיה תנו לחיות בכבוד בארץ הזו".

- אתה יותר מתרגז או יותר משתעשע?

"אני באמת מתרגז, אבל מיד גם משועשע מהרוגז של עצמי. מצב של צחוק ובכי חליפות. אני משקיע אנרגיה בכל שיחת טלפון. בשיחה שערכתי עם מנהלת מכללת ויצ"ו בחיפה, למשל, שלא רצתה להחזיר דמי הרשמה, התרגזתי עד כדי כך שהשיחה הסתיימה, כמעט, בטריקת טלפון. אגב, כשמדובר בי-עצמי אני מתון להפליא וכמעט מעולם לא כותב על התלונות שאני-עצמי מעורב בהן".

- נחזור לשאלה הקודמת. מה מבין עיסוקיך הרבים הכי משמח אותך, ומה אתה עושה מכורח הפרנסה?

"רדיו. דווקא זה הדבר היחיד שאני עושה בהתנדבות. זה המדיום שהולם אותי, לדעתי, כמו כפפה ליד. אני יכול לתת ביטוי כמעט לכל דבר שאני רוצה: א'. אין מגבלה של זמן, הזמן לא דוחק; ב'. המצלמה לא מכריחה אותך להעלות ארשת פנים שאתה לא תמיד מעוניין בה; ג'. אין הקפדה הפקתית שקוטלת לפעמים, הייתי אומר, ניצוצות של השראה. רדיו זה המדיום שגורם לי לרחף בעולמות עליונים. מצד שני, הטלוויזיה, גם היא קוסמת לי מפני שיש לי נפש של שחקן. המדיה האלקטרונית יותר בנויה לשחקנים ולעומתה, המדיה העיתונאית הכתובה יַפַה לחמורי-סבר נטולי-מניירות שלא מעלים על פניהם את אותה ארשת-פנים שהקהל היה רוצה בה. אז אני תודה לאל, כתבתי ספרים, אני משלים כתיבתו של מחזה, גם מדבר ברדיו, גם מדבר באוניברסיטה, גם מופיע בפני קהלים רבים ומגוונים. בקיצור, תודה לך אלוהים".

- בעבר הועלו נגדך מיני האשמות אתיות, בגלל עיסוק בנושאי אקטואליה במקביל לקיום קשרים עם גורמים מסחריים. כיצד אתה שומר על ניקיון כפיך?

"אני אמשיך להופיע במסעות פרסום ככל שארצה משום שאין בהם ולו במעט להשפיע על הדרך ועל האופן בהם אני מטפל בנושאים שאני מופקד עליהם. לדוגמא, ידידי הנערץ רפי גינת, שאין מי שיחלוק ולו במעט על הגינותו ויושרו, מפרסם – למרבה הקנאה שלי – גופים ומוסדות שאני מצטער שלא פנו אלי קודם. ואני פונה אליהם עכשיו בפנייה נרגשת. ואני כבר אומר להם שכאשר אני מופיע כמפרסם שלהם, בסגנוני המיוחד, לעולם לא אומר דבר שאני לא מאמין בו. הקהל נבון ויודע לשפוט שכרגע רייכר אומר לפרנסתו את הדברים שמבקשים ממנו לומר - אבל כשהוא יופיע בטלוויזיה ויטפל באותה חברה, הוא יעשה את זה באופן עיתונאי הגון. וכשאומרים לי 'מר רייכר, איך אתה מסכים להתבזות בפרסומת', אני מייד נזכר שנשיא ארה"ב רייגן פרסם סיגריות, ראש עיריית ניו-יורק, אד קוץ', פרסם דיאטה, השחקן האנגלי המופלא שזכה בתואר האצולה סר, סר לורנס אוליביה, פרסם את אגפא פילם. אז מדוע שגדעון רייכר, שאביו היה פועל בניין בסולל-בונה, וגדעון שהיה חבר קיבוץ, מדוע אסור לי לפרסם בנק או כרטיס אשראי? עם כל הכבוד לועדות האתיקה למיניהן, גם הן גילו שהגיעה העת להפסיק להציק לחבריהן שמנסים להתפרנס בכבוד, ביניהם ירון לונדון, שפרסם במשך שנים, רפי רשף, יעל דן, גבי גזית, רפי גינת, גדעון רייכר ועוד רבים וטובים".

"רייכר בשטח", ימים א', ג', ד', ה', 19:00, ערוץ 10.