הילד שבי

יוסי בבליקי, סולנה לשעבר של להקת "פונץ'", הוא אחד האמנים היותר מוכשרים שצמחו פה ואחד המבוזבזים ביותר. ל"פונץ'" היו אי אלו רצועות מקסימות באלבומיה, אבל תמיד היה נדמה שהיא חסרה את המיקוד ואת הריכוז שיאפשרו לה לחצות בבטחה את מכירות ה-20 אלף עותקים שהיו מקנים לה תקליט זהב והמשך בטוח יותר. ואתמול (31/10), בהופעה המשותפת של יוסי בבליקי עם ה"חשמליות" במועדון "בארבי" שבתל-אביב, חוסר המיקוד שלו נחשף לעיתים במלואו.

החלומות על "אל-בירה"

לבבליקי יש קול טוב, הוא פרפורמר משוחרר וכמעט בכל שיר שכתב יש לפחות משפט אחד שעושה את השיר שווה. הוא במיטבו כשהוא נותן לתמימות להשתלט ("כוכב" ו"נדמה שישוב", לדוגמה), אבל מתעקש לבטא במעורפל אמירות פוליטיות צדקניות ולא הכרחיות, לעדכן את כולם בחלומותיו על "אל בירה", לזרז את הקהל, בעיקר חברים ומכרים בני שלושים משהו ויותר, ל"בייבי סיטר" שמוכרחה לחזור לביתה, ולוותר על ההדרן ("ריטואל מסריח" הוא כינה זאת). נכון, ברגעים מסוימים זה היה מצחיק, אבל בחוסר הרצון שלו לשחק את משחק הפרפורמר מול הקהל הוא מציג את עצמו כלא רלוונטי, ממש ללא צורך.

חשמל בבר מצווה

ה"חשמליות" היוו הפתעה נעימה. על הבמה הם נראו כאילו הגיעו לאירוע הבר מצווה של אחד מקרוביהם, אבל האמת היא שאין דבר יותר מרגש מלראות את עמי לוי, קרייריסט היי-טק שנשאר ילד קטן, עומד נרגש כולו על במה ושר "אני בזרועותיה גומר" (מתוך "לונדון"). הצד החזק של החשמליות הם קולו הבסיסי והטוב של לוי (מזכיר מעט את זה של שרון מולדבי), והיכולות המוזיקליות של אלי שאולי ובועז כהן שבהחלט תורמים רבדים יפים לרוק "המבוגר" שלהם. החוליה החלשה, לפחות ממה ששמעתי אתמול, היא דווקא חטיבת הקצב. ברגעים מסוימים, בעיקר בשירים של ה"חשמליות", ה"להקה הייתה כולה ביחד" כפי ששר פעם דיוויד בואי. אבל דווקא בקטעים האנרגטיים יותר היה נדמה שמשהו לא כשורה ("אני מאוהב בבחורה מבת ים" ו"שיטוט ברחובות" ממש הוחרבו בידי הבס-תופים), וחבל, שירים יפים הלכו ממש לאיבוד.

למרות זאת, מדובר בהופעה מהנה. "אנחנו ויוסי בלתי נפרדים וזה כיף", אמר לוי אתמול, ואכן, יש משהו קסום בחבורה של חמישה גברים רגישים שמנסה לשחזר אובססיות נעורים. יש שיראו זאת כדבר פתטי, אבל אני לא אחד מהם. בבליקי צריך להיות מה שיותר תמים, לוי צריך להמשיך להתרגש, ועם מעט יותר הקפדה, ה"בארבי" עשוי להתמלא עד אפס מקום.