הראשון בבידור

אפשר לספר את סיפורו של הגיבור הנצחי כך: היה אדם בשם ג'ון דייקר, אזרח בריטי מן המאה העשרים, שלילה אחד החל לשמוע בחלומותיו קריאה לעזרה שהגיעה מעתיד מרוחק או עבר בלתי נתפס, קולות שהפצירו בו ללבוש גוף של גיבור אגדי בשם ארקוזה ולהושיע אותם, ודייקר נענה. כוחות שלא יאומנו מושכים אותו אל גורלו של ארקוזה ואל תקופה שבה הגזע האנושי מצוי בסכנת הכחדה מידיו של גזע האלדרן, גזע רב חן, מתוחכם ועתיק. ארקוזה מוביל את בני האדם לקרב, אך במהלך המצור על עירם של האלדרן הוא מתאהב בארמיזהד, נסיכת האלדרן, מחליף נאמנויות ומכחיד את הגזע האנושי. על פשעו הנורא הוא משלם ביוקר, ארמיזהד נלקחת ממנו ונגזר עליו לא לשכוח לעולם את ייעודו, להיות חייל נצחי, אלופו של הגורל, להתגלגל באינספור שמות ופנים, להילחם ללא הרף בכוחות התוהו המאיימים, לחוות צער על אובדן הקרובים שלו, וכארקוזה, להיות מודע בכל רגע לכל הגלגולים שלו, לסבלותיו ותלאותיו של כל גלגול, לא לדעת מנוחה עד אשר הגורל עצמו יגיע לקיצו.
אפשר לספר את הסיפור גם אחרת: בכל עידן ובכל מישור קיום נאבקים כוחות החוק וכוחות התוהו זה בזה. המאבק חסר פשר עבור אלה הלוקחים בו חלק, אלים ובני אדם, גיבורים ושדים, אבל מטרתו היא אחת: איזון. החוק שואף לסדר מושלם, לצדק מוחלט, ובסופו של דבר לקיפאון. התוהו, לעומתו, מבקש לבטל את כל הגבולות, הוא דחף אסתטי טהור שנפטר מכל העכבות המוסריות, ומשום כך, מאיים על כל קיום רציף באשר הוא. בכל עידן ובכל מישור שבהם כוחות התוהו מפירים את האיזון הקוסמי ההכרחי, מוטל על אדם אחד, גלגול של הגיבור הנצחי, לשרות בתוהו ולהביסו, תמיד במחיר של סבל נורא, הרפתקאות מסמרות שיער וייאוש קיומי שאין לו חקר. מלחמתו הבלתי פוסקת של הגיבור הנצחי מהדהדת בשברי אגדות, במיתוסים, בזיכרונות תרבותיים רדומים.
צורת הסיפור לא באמת משנה. בכל צורה שבה מספרים את הסיפור מוכרחים להגיע למייקל מורקוק, מסופרי הפנטסיה החשובים, המדהימים והמבריקים ביותר של המאה העשרים וללא ספק הפרוע ורב ההמצאה שבהם.

לא רק בידור

מייקל מורקוק נולד באנגליה ב-1939. בגיל 18 כבר היה בידו מתווה ליצירת פנטסיה ענפה, פורצת דרך – טיוטה לספר "הגיבור הנצחי" המגולל את קורותיו של ארקוזה. מורקוק הוא סופר פורה במיוחד. הוא חתום על עשרות ספרים, שרובם מבחינתו, כפי שהתבטא לא פעם, שייכים מטפורית או מעשית, לסאגת הגיבור הנצחי, ששורשיה שורטטו כבר ב"הגיבור הנצחי". אני, כמו רבים אחרים, נוקט בגישה המצמצמת, כלומר, רק הספרים העוסקים במישרין בתימות ובגלגוליו המובהקים של הגיבור הנצחי נמנים על הסאגה: טרילוגיית ארקוזה, ששת הספרים המקוריים של אלריק ממלניבונה, כפי שפורסמו בשנות השישים, שתי הטרילוגיות של קורום ושבעת ספרי הוקמון. את ספרי ון בק ומייקל קיין ניתן בדוחק להכניס פנימה, כשרצוי מאוד להותיר את ספרי מייקל קיין (טרילוגיית לוחמי המאדים) המביכים מחוץ לכל דיון במורקוק.
בעברית ראו אור בהוצאת "עם עובד" שני ספרים מתוך המחזור של אלריק - "חרב השאול" הכולל לקט אפיזודות מהרפתקאותיו של אלריק שמופיעים במקור בשני ספרים נפרדים, ו"אבי סער", הספר האחרון במחזור - ו"מגילת החרבות", הטרילוגיה הראשונה של קורום, הנסיך בגלימת הארגמן. למרות שאפשר לכתוב על כל ספר בנפרד, ועל כל גיבור בפני עצמו דחוף יותר להבהיר את תפישת העולם של מורקוק ואת ייחודו כסופר. הפנטסיות של מורקוק נקראות כפי שנכתבו, בהנאה צרופה, בנשימה עצורה. אין עמוד אחד שלא מזמן פיתול מפתיע בעלילה. כל זה מעורר את הפיתוי לקרוא את הספרים כבידור ממעלה ראשונה, כלומר, כמעט ומעורר, כי גם מורקוק וגם ההתנסויות שעוברים הגיבורים שלו, לא מניחים לקורא לנקוט בגישה הזו.

התור של הצורה

הקריירה הספרותית של מורקוק מתחילה בשנות השישים. את שדה המדע הבדיוני המתבסס לאיטו ואת ז'אנר הפנטסיה המצוי בחיתוליו פוקדת טלטלה. דור חדש ונמרץ של סופרים, המכונה "הגל החדש", מבקש לחצות את הגבולות שהוצבו להם על ידי קודמיהם. "הם רצו", כפי שניסח זאת מורקוק עצמו שערך את "עולמות חדשים", המגזין המרכזי של סופרי ה"גל החדש" באנגליה, "שהצורות המקובלות בז'אנר יבצעו יותר. הם רצו שהצורות יגידו משהו. הם רצו להעביר באמצעותן את ההתנסויות שלהם."
הניסוח הזה אומר הכול על ספרי הפנטסיה שמורקוק החל לפרסם באותן שנים. אם המודל שטולקין יצר ב"שר הטבעות" הוא של מאבק ארכיטיפי בין כוחות החושך לכוחות האור, המתרחש במציאות שחוקיה ברורים לגיבורים המנהלים את המאבק, הרי שאצל מורקוק, הגיבורים כבר תוהים על טבעה של המציאות שבה המאבק מתרחש, על תכליתו, על החלל והזמן שבהם הם לכודים, על הזהות שלהם, על טיבה של התקווה ועל מהות הגורל.
התהיות של הדמויות נובעות מעצם מי שהן, יצורים שהם יותר מאדם ופחות מאדם בעת ובעונה אחת, נפשות מעונות ואפלות; ארקוזה מכחיד את גזעו וזוכר את גלגוליו; אלריק, המכשף אדום העיניים, האחרון בשושלת המלכים של מלניבונה, נושא את "אבי סער", חרב שעל להבה מתה אהובתו סימוריל, חרב יונקת נשמות שהיא מקור חיותו, שכן הוא לבקן טהור ובלי החרב הוא שבר כלי; קורום מאבד את עינו הימנית וידו השמאלית בטרילוגיה הראשונה, ומקבל מקוסם מטורף יד ועין של שני אלים שאבדו, ובטרילוגיה השניה, בודד וחסר משפחה הוא נידון להיהרג מידה של האישה שהוא אוהב; במצחו של דוריאן הוקמון שותל הברון קאלאן, מכשף-מדען של האימפריה האפילה, אבן שחורה שדרכה הוא יכול להתבונן בכל מעשיו ולהרוג אותו בכל עת שירצה. האבסורד והמפלצתיות של הקיום הם חוויות יומיומיות עבור הגלגולים השונים של הגיבור הנצחי. כולם, להוציא את הוקמון, אחרון הגלגולים - ש"החיפוש אחר טאנלורן", הכרך האחרון בספריו הוא פריסה מדוקדקת של המטפיסיקה המורקוקית - גם לא מוצאים שלווה אמיתית בחייהם.

לבגוד בעצמך

קל לעשות את הקישור בין התקופה שבה מורקוק מנסח מחדש את ז'אנר הפנטסיה ובין הלך הרוח האירוני, המריר במקצת, המצוי בבסיס ספריו: שנות השישים, אירופה שלאחר הזוועות של מלחמת עולם שניה, שאותן חווה מורקוק כילד. ז'אנר הפנטסיה המודרני יונק ישירות מן העיסוק המופגן במיתולוגיה של התנועות הרומנטיות באירופה של המאה התשע עשרה, עיסוק שביצר את רחשי הלב הלאומני שבאו על ביטויים הזוועתי במלחמת העולם. מורקוק לוקח את הצורות המקובלות במיתולוגיות השונות והופך אותן על פיהן. הפנטסיות שלו, קלאסיקות של פנטסיה הירואית, כבר מצויות בעבר האחר. מעשי גבורה נאצלים, חסד וטוב לב שופע, הירואיזם לשמו, אינם הנושאים העיקריים עוד.
"הגיבור הנצחי", כותב מורקוק, " הוא זעקתו של אדם צעיר המגלה שהעולם הוא מקום מורכב מכפי שדמיין, ומשום כך חש נבגד. בגידה היא אחת מן התימות המרכזיות של ספרי הפנטסיה שלי, מסיפורי אלריק והלאה. כל הספרים נושאים תמיד אותו מסר פשוט: לא אחרים בוגדים בנו – אנו בוגדים בעצמנו בכך שאנו מוכנים לקבל, בלא שאלות, מיתוסים המתיימרים להסביר את מה שנפלא מבינתנו." כה לחיי.