תחנות העבודה טוחנות מהר יותר

בשנים עברו היו כבר חברות מתמחות, שלקחו מיני-מחשב מסחרי והפכו אותו לתחנת עבודה ייעודית למשימות ספציפיות. למשל, תחנת תיכון הנדסי-מכני התאפיינה בשילוב של לוח סיפרות (Digitizer) לצורך המרת שרטוטים על נייר והתאמה לצורת העבודה המסורתית של מהנדסי מכונות. היו תחנות עבודה ייעודיות להנדסת חשמל ואלקטרוניקה, לויזואליזציה רפואית, לקדם-דפוס ולעשרות גומחות שוק אחרות. אבל בכולן הגרעין היה מחשב קנייני, במקרים רבים מחשב תעשייתי מודולרי שהריץ את היישומים הקנייניים בסביבת עבודה קניינית ללא כל קשר עם מערכות ההפעלה המסחריות המקובלות. כך יצרנים של מערכות תעשייתיות, רפואיות והנדסיות המציאו מחדש את הגלגל של תחנות עבודה בהוצאה עצומה ובהפניית משאבים הנדסיים לתת-מערכת, שהייתה צריכה להיות רכיב קנוי על פי כל שיקול כלכלי הגיוני. אלא שתחנות עבודה מבוססות מיני-מחשבים היו יקרות נורא וגם יצרן מערכות קטן, שנזקק רק לכמה מאות בשנה, העדיף לפתח תחליפים תוצרת בית. בין החברות הישראליות שדגלו בכך אפשר להזכיר את אלסינט (הדמיה רפואית), ואת סאיטקס (קדם-דפוס), בתחום האזרחי ואת מרבית התעשיות הצבאיות.

עידן המיקרו

המיקרומחשבים של סוף שנות ה-70 לא היו חזקים דיים לתפקידי תחנות עבודה ובמיוחד הגבילה אותם היכולת לטפל במערכי מידע של לא יותר מ-64 קילובייט. בתחילת שנות ה-80 התחילו שני היצרנים הגדולים של מיקרו-מעבדים, אינטל ומוטורולה, לספק מערכות פיתוח עבור הדור הבא של שבבים, עם מנוע 16 סיביות (נתונים) וטווח מיעון של 1 מגהבייט (אינטל) עד 16 מגהבייט (מוטורולה). עבור מהנדסי IBM, גם השבב של אינטל 8086/8088 נראה כ-Overkill עבור שימושים משרדיים אך הוא היה הפתרון הזול ביותר והזמין ביותר ליישומים שדורשים יותר מ-64 קילובייט. אך בעיני הסטארט-אפיסטים הנלהבים, i8086 נראה כפשרה נחותה ביחס ל-68000 של מוטורולה. לכן שורה ארוכה של חברות צעירות קמה כדי לתמוך במעבד הזה, הראשון שהיה מסוגל להתמודד מול מיני-מחשבים עדכניים, בנוסף לאפל שבחרה בו לדור ההמשך שלה. בולטות בשורה הזאת היו Sun, אמיגה, אפולו, ורבות אחרות שכבר נשכחו. ההיסטוריה מראה שכולן ביחד לא היו שקולות כנגד המוניטין של IBM וארכיטקטורת אינטל ניצחה בגדול, אך מבחינה טכנולוגית הן היו מסוגלות לעשות על תחנות העבודה שלהן דברים שמשתמשי PC לא העזו אפילו לחלום עליהם.

חלוצי תחנות העבודה הופיעו בסוף 82', מעט אחרי ההצגה הרשמית של ה-PC. מכולם רק אפל ו- Sun שרדו 20 שנה מאוחר יותר. אמיגה נמכר ליצרנית מחשבי החובבים Commodore, שהצליחה להרוס את אחת הארכיטקטורות המבטיחות ביותר בתחום. אפולו, שהוליכה ראשונה בתחנות עבודה הנדסיות, דעכה ונמכרה ל-HP. חברת IBM רכשה מתחרה מבטיחה אחרת, עליה היא ביססה את קו המוצרים RS/6000. ומאות חברות אחרות מתו מות-נשיקה במהלך שנות ה-80.

הזיכרון השטוח

היתרון הגדול של M68000 מבחינת יצרני תחנות העבודה היה מרחב הזיכרון "השטוח" בגודל 16 מגהבייט. זה היה דרוש על מנת להריץ ביעילות את מערכת ההפעלה החדשה והמבטיחה Unix. אומנם פותחו גם גרסאות יוניקס עבור ארכיטקטורת אינטל, אך הן לא היו יעילות משום שהארכיטקטורה התבססה על חלוקת הזיכרון המלא ל"קטעים" (Segments) קטנים - במטרה לשמור על תאימות לאחור עם יישומים עתיקים. כך, מלבד אפל, כל יצרני התחנות התחילו לפתח את הגרסאות שלהם ליוניקס ושרפו את הגשרים עם אינטל למשך 20 שנה לפחות. אך גם לארכיטקטורת מוטורולה הם לא שמרו אמונים יותר מעשר שנים. לקראת סוף שנות ה-80 החלה לשטוף את העולם האמונה כי העתיד טמון בטכנולוגית RISC וכל היצרנים המוליכים החלו לפתח ארכיטקטורות RISC קנייניות משלהם. זה היה מהלך קטלני ל-99 אחוז מהם, משום שבכך הם הפכו מיצרני תחנות עבודה גדולים למפתחי שבבים קטנים. לא היו להם המשאבים הדרושים לפתח דור אחר דור של מעבדים חזקים יותר ויותר, ובזה אחר זה הם פשטו רגלים ונפטרו לשדות הצייד הנצחיים של שבטי הדיגיטלים.

רק Sun, מתחרתה IBM(בשיתוף עם מוטורולה), ו-HP הצליחו לעבור את מחסום השבבים הקנייניים, שהצליח להרוג אפילו את דיגיטל. אליהם הצטרפה יצרנית חדשה של תחנות עבודה בשם סיליקון גרפיקס, שרכשה את חברת עיצוב המעבדים הקטנה והנועזת MIPS. אפילו אינטל לא הצליחה לחדור אל שורות יצרני ה-RISC לתחנות עבודה ואת השבבים שלה (משפחת i960) אפשר למצוא היום רק משובצים בציוד היקפי ומערכות תקשורת. במהלך שנות ה-90, Sun וסיליקון גרפיקס הצליחו למצב את עצמן בראש חזית תחנות העבודה, הראשונה רוכבת על שבבי SPARC ומערכת ההפעלה Solaris והשניה על מעבדי MIPS ומערכת IRIS. לאינטל לא היה זנב סיכוי במערכה הזאת - גם אחרי שהפנטיום הראשון פרץ לכאורה את מגבלות ארכיטקטורת X86. כי בינתיים מרכז הכובד בהתמודדות עבר מהמעבד המרכזי למערכת התצוגה הגרפית וכאן אינטל עדיין הייתה קשורה למוסכמות של יישומים משרדיים (תאימות Windows/Office) ומשחקים במקום לשפות הגרפיקה המקצועית, כמו OpenGL.

שבירת החוקים

מספר חברות יצרו כרטיסים גרפיים מקצועיים עבור פלטפורמות Wintel אך אלה היו גרסאות חיוורות של המערכות הזמינות בסביבת RISC/Unix. עד שבאה nVidia ושברה את חוקי המשחק. שבבי GeForce הקפיצו את ביצועי הגרפיקה של PC משרדי או ביתי לרמה של תחנת עבודה בסיסית ומשפחה מיוחדת של שבבים "מקצועיים", בשם Quadro, עשתה את הצעד הנוסף להשתלטות על ה-Mainstream. תוך זמן קצר להפליא, מגזר השוק מתחת ל-8000 דולר נכבש למעשה על ידי תחנות Intel-Windows-nVidia. רוב יצרני תחנות ה-RISC והמאיצים הגרפיים סגרו את הבאסטה והלכו למכור שירותי יעוץ ואינטגרציה. רק ATI ממשיכה להתגונן מול הבליץ של nVidia, אך גם היא מרכזת את המאמץ בתחום המשחקים וקצת מזניחה את המאיצים המקצועיים. וחברת 3Dlabs עברה ליצור מאיצים מקצועיים (Wildcat של אינטרגרף לשעבר), עבור יצרני תחנות בלבד, תוך הזנחת שוק המשתמשים הסופיים.