בלי מדים

גדולתו של יצחק רבין הייתה בכך שברגע מסוים בחייו הוא ידע לפשוט את המדים. לפשוט אותם לא רק במובן הטכני אלא במובן העמוק – גם פיזית, גם מנטלית. זה בודאי לא היה מהלך פשוט לאיש שגדל מנעוריו במסגרות צבאיות ותפקד כאיש צבא במשך כ-30 שנה. אך רק בשל יכולתו להתנתק ממנטליות צבאית וממורשתה יכול היה להיות למנהיג גדול.
הוגי הדמוקרטיה – סוקראטס ואפלטון דרשו שבראש המדינה הדמוקרטית יעמדו פילוסופים. פילוסוף הוא היפוכו הגמור של איש הצבא. מטבעו, כמו גם מטבע עיסוקו, הוא פתוח למכלול האפשרויות, גמיש מחשבה, סובלני, מקשיב, לא קשוח, בוחן אלטרנטיבות, רחב אופקים. איש הצבא לעומתו רגיל לקבל פקודת או להנחית פקודות. זהו אדם שמנוע, גם על פי החוק, מלהביע דעות פוליטיות. את מחשבותיו עליו לנצור בלבו, את סודותיו הוא מחויב לשמור בדלת אמותיו, תדמיתו הקשוחה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו.
דווקא בישראל, יותר מבכל מדינה דמוקרטית אחרת בעולם, איבדה תפיסתם של אפלטון וסוקראטס את כוחה. ראו מי הם מנהיגנו – אהוד ברק, אריק שרון, ביבי נתניהו, פואד בן-אליעזר, רפול, גנדי, מתן וילנאי, אמנון ליפקין-שחק, רן כהן, איציק מרדכי – כולם אנשי צבא בכירים לשעבר. לצדם נמצא אנשים כמו גדעון עזרא ויוסי גינוסר, יוצאי שב"כ בכירים, שאף הם עברו מתחומי הביטחון לפעילות פוליטית. כל האנשים האלה, שהיו אנשי צבא במשך שנים רבות והפכו למנהיגים בדרגים שונים - ובעניין הזה אין אבחנה פוליטית, הם מצויים מימינה ומשמאלה של הקשת הפוליטית - מורגלים בדרך המחשבה הצבאית היבשה והדידקטית, בהומור השוביניסטי המטופש, ובחוסר היכולת לתקשר אלא באמצעות טפיחות כתף "גבריות". אז נכון שכל האנשים הללו תרמו תרומה נכבדה ומופלאה לביטחון ישראל ומגיעה להם תודה גדולה מכולנו. אבל זה אינו עושה אותם בהכרח למתאימים להנהגה לאומית במדינה דמוקרטית בכלל, ובודאי כך במדינה שרוצה לצאת ממצב קבע של מלחמה. שהרי בכל האנשים הללו טמונה, עמוק עמוק בפנים, גישה מיליטאנטית ואגרסיבית לעולם ולחיים.
הפילוסוף פרידריך ניטשה, בספרו "כה אמר זראטוסטרא", מקדיש פרק מיוחד לאנשי הצבא, או, כפי שהוא מכנה אותם, "אנשי המלחמה". "הניצחון עדיף להם על שלום, המלחמה טובה בעיניהם ממצב של רגיעה. השלום עבורם אינו אלא הפסקה בין מלחמות". כך אומר ניטשה, ולצערי, צודק.
מדינת ישראל נמצאת במצב של לוחמה מיום היווסדה. כל אותם אנשים, כאמור, הגנו על המדינה ועל ביטחוננו, כשהיו במדים. אך לצערי גם כשפשטו את המדים ולבשו את חליפות השרד של המדינאים, אופיים לא נשתנה. ובעצם מה טבעי מזה, הרי אי-אפשר לשנות אופי על ידי החלפת הבגד. אך גדולתו האמיתית של יצחק רבין הייתה בזה שהצליח להמיר את דרך המחשבה הצבאית, בחשיבה רחבה, מורכבת יותר. הוא היה למדינאי, אפילו להומאניסט, לאחר עשרות שנים בהן חשב כאיש צבא. גם הוא לא עשה זאת בן-לילה, כ-20 שנים חלפו מאז פשט את מדיו, ועד שלחץ את ידו של יאסר ערפאת. אך הוא עשה זאת.
והיום שוב עומד רמטכ"ל בראש המדינה. האופוזיציה מציבה מולו גנרל משלה - אריק שרון. והוא מפחיד במיוחד – גנרל שלא הצליח להגיע לראשות הפרמידה, מטכ"לות, ורוצה להוכיח שכראש ממשלה יוכל ליישם את רמטכ"לותו "הגזולה".
למזלנו נמצאים בכנסת גם חברים מרקע שונה לגמרי, אנשים כמו מאיר שטרית, שלמה בן-עמי, סילבן שלום, יוסי ביילין, לימור לבנת, חיים רמון ומעל כולם – אברום בורג. אנשים שלא באו מהצבא אלא מתחומי היומיומיים. אלה אנשים שהיו יכולים להצליח כמנכ"לים של ארגונים גדולים, או בעסקים, או בתקשורת או בכל תחום אחר. רק אם נזכה ואחד מהם יעמוד בראש המדינה (שוב, אין הבדל בין שמאל וימין, דעותיו של האיש אינן קובעות, אלא אופיו), כאשר מתחתיו מכהן כשר ביטחון אחד מהגנרלים במיל., רק אז יש סיכוי שנממש תהליך שלום של ממש.
למען ההגינות, אני חייב לציין שכמובן גם מצדו השני של דו-השיח לשלום לא יתכן שישב אדם כמו יאסר ערפאת, כאשר, בלי כל הפרעה, לובש עד היום מדי צבא לאורך כל שיחות השלום. גם הפלסטינים הרוצים בשלום חייבים להעמיד בראשם אדם שאופיו ודרך מחשבתו באים מן התחום האזרחי והאנושי. לצערי, אין ביאסר ערפאת את הגדולה שהייתה ביצחק רבין, שידע לפשוט את מדיו – הן חיצונית והן פנימית. לדאבוני הגדול עוד יותר – גם אהוד ברק, ובוודאי אריק שרון, חסרים את הגדולה הזאת.