שלוש קלישאות פופ ישראליות

מתברר שהנוכחות הכל כך מאסיבית של גלגל"צ בתעשיית המוזיקה הישראלית עיוותה כמעט לחלוטין את הדרך בה הדיון הביקורתי בעיתונות ובפורומים ברשת מתייחס למוזיקה. אמנים, אם לא שמתם לב, נמדדים במרחק או בקרבה של יצירתם לצליל של התחנה. "המוזיקה של אמן X לא מעניינת כי היא נשמעת כמו המוזיקה בגלגל"צ", היא אחת הטענות השכיחות על דפי הביקורת ובפורומים, ונדמה לי שכדאי להעלות אותה לדיון מחודש, בעיקר כי זו אמירה ריקה מתוכן.

בשבועיים האחרונים ניתן היה לשמוע שוב את הטענה הזו, עם הוצאת אלבום הבכורה של דניאל סלומון, שזכה ברחבי הפורומים (וגם בקרב מבקרים) לשם הגנאי "עוד אלבום מיינסטרים", או "עוד אלבום אמצע הדרך". ובכן, אני לא רוצה להתווכח על המסקנות אלא על הדרך, כי הסיסמה "עוד אלבום מיינסטרים" היא, לטעמי, חסרת משמעות. הייתי מעדיף להבין האם האלבום הוא שנון או בנאלי מאשר להסתפק בכותרות השטחיות הללו.

בואו נתחיל בהבנת המושג "מיינסטרים", שהוא כיום אמורפי מתמיד. קולדפליי? טראוויס? בריאן אדמס? קיילי מינוג? סלין דיון? האיגלס? מדונה? שלום חנוך? שלמה ארצי? פאטבוי סלים? אביב גפן? מטאליקה? בוב דילן? הפרודיג'י? ברי סחרוף? כפי שקל לראות, כל אחד מהאמנים האלה יכול להיחשב כיום כאמן שעושה מוזיקה המיועדת לזרם המרכזי של האוכלוסיה, לקהל יעד גדול יותר מאשר זה הניצב בשוליים. "מיינסטרים" ו"אלטרנטיבה", ובכלל רוב הז'אנרים השגורים בפיהם של מוכרים בחנויות התקליטים, הן הגדרות שמקורן באינטרס של תעשיית המוזיקה, שמטרתה להוביל את הצרכן, כמעט בדרך בה מובילים כלב מיוחם, אל סוג של הון תרבותי שבו הוא מעוניין. כך שהדרך בה מבטלים חובבי מוזיקה "אמני מיינסטרים" היא שטחית לא רק כי יש מעט מאוד מן המשותף לאמני ה"מיינסטרים", אלא שצריך לשאול גם: האם, בעצם, האמן מגיש שירים חכמים שנונים ומרגשים, או מאידך, מזויפים, מתחנפים ושטחיים?

האיגלס – הכי רעים או הכי טובים?

הסוגיה מזכירה קצת את העיסוק של מבקרי המוזיקה ומוזיקאי הפאנק ביצירתה של להקת "האיגלס", שזכתה להצלחת ענק בסבנטיז עם מוזיקת קאנטרי-רוק נעימה ומלודית שגררה מיליוני צרכנים לחנויות התקליטים ושלטה בפליי-ליסטים של תחנות ה-FM. אני זוכר מסה חריפה של מבקר המוזיקה של ה"ווילאג' ווייס", רוברט קריסטיגאו, שניסה להסביר לכל העולם למה הוא, כאדם ליברלי, פשוט "שונא אותם". אלא שקריסטיגאו שנא אותם כי הוא לא האמין להם, במיוחד ל"קח את זה בקלות" המזויף שלהם, ולא בגלל שהמוזיקה שלהם היתה רכה, או שהם עשו שימוש רב בגיטרות אקוסטיות או היו "מיינסטרמים". לעומתו, המבקר הבריטי סיימון פרית' הכתיר את "Lying Eyes" שלהם כ"סינגל הטוב בכל הזמנים"; משהו בדרך בה המילים, הלחן והשירה התחברו בשלמות עשה לו את זה. אמירה מאוד לא קולית למבקר רוק (וחוקר מוזיקה פופולרית) באותם ימים. אני, כשלעצמי, יכול להגיד כמעט אותו דבר על "New Kid in Town" שמעביר בי בכל פעם מחדש את אותן צמרמורות עונג ידועות, ומאידך לחשוב ש"דספארדו" שלהם הוא אלבום יומרני ושטחי כאחד. ובכל המקרים מדובר במוזיקה "מיינסטרימית" למהדרין. אגב, פרית' הוא גם בין הראשונים ששם לב לאיכויות ההלחנה של אבבא ולשנינות הנפלאה של הפט שופ בויז - שתי להקות מאוד, אבל מאוד, מיינסטרימיות - כשעוד היו מוקצות מחמת מאוס.

מה שאני רוצה להגיד הוא שהגיע הזמן שהמשוואה "מיינסטרים שווה רע" צריכה להיעלם מהדיון המוזיקלי שלנו. מיינסטרים יכול להיות רע מאוד (לא חסרות דוגמאות), אבל גם טוב מאוד (מה תגידו על "אייבי רוד"?). מה שכן, אני חושב שאלבום פופ (רוק, אלקטרוני וכו') נהדר מוכרח להגיע אל ההמונים (אחרת מה המטרה? שמוזיקה פופולרית תהיה לא פופולרית?) ועדיין להיות בעל קצוות מחודדים ולא מתחנפים (בעיקר באמירה), בעזרתם יוכל לברוח מהמושג האמורפי הזה המתקרא "מיינסטרים".

אלקטרוני זה טוב!

העיסוק במיינסטרים מוביל אותי לקלישאה נוספת שפושה אצלנו בשנים האחרונות והיא העיסוק ב"אלקטרוני". כאילו משום מקום, השימוש באלקטרונקה מזכה אמנים בנקודות זכות. למעט העובדה כי זוהי בוודאות אמירה אופנתית, גם היא משוללת זכויות, כי השימוש באלקטרוניקה לא הופך יצירה לטובה יותר, ונכון לשנתיים האחרונות, עם הופעתן של שלל להקות גראז' מצוינות (הסטרוקס, הווייט סטרייפס ועוד עשרות) גם לא לעדכנית יותר. נהפוך הוא, אלבום הבכורה הפנטסטי של הסטרוקס, למשל, המבוסס על גיטרות, בס ותופים, הוא אלבום לא פחות מרענן מהאלבום האחרון והמצוין של די.ג'יי שאדו, שמבוסס על עבודת סאמפלרים טהורה. אין זה אומר שאני מתנגד למוזיקה אלקטרונית, להיפך; אני מאמין שהסאמפלר העניק אפשרויות יצירה נוספות, דמוקרטיות יותר (לא צריך לסיים קולג' למוזיקה כדי לעשות אותה), ושכמה מהאלבומים הכי מדהימים של שנות ה-90 היו אלבומים "אלקטרוניים". אלא שכדאי שנשים את האלקטרוניקה במקומה: היא בסך הכל כלי עזר עבור אמן המנסה לבטא אמירה. אם מישהו, נאמר, מחליט להגיש אלבום שיבטא חזון על עולם פנטסטי, או מאידך עולם מנוכר ואפל, האפשרויות האלקטרוניות עשויות לסייע לו להמחיש. הוא יכול לעשות את זה גם עם חומות של דיסטורשן, עם צלילי סאמפלרים חלליים או עם קולות וגיטרה אקסוטית – הכל תלוי באמן ובשירים. הכל לגיטימי, הכל אפשרי, כל זמן שהתוצר הסופי מאתגר (אינטלקטואלית או רגשית) ורענן.

ולגבי המצב

והנה הגענו לעוד קלישאה: "שירי המצב". כתבתי בעבר על המחסור באפשרויות אותנטיות עבור אמנים מקומיים להביע מחאה אמיתית בשעה שהם עומדים בתור לגלגל"צ. צריך רק להוסיף ששירי מחאה, או שירי מצב, לכשעצמם אינם מזכים בנקודות זכות. שיר מחאה, כמו כל שיר אחר, צריך להכיל יותר מקומץ סיסמאות שיהפכו אותו לכלי תעלומה מדרגה חמישית. ואם אני חושב על ההיסטוריה של הרוק, נראה שרוב שירי המחאה מפלרטטים עם נאיביות, חנופה כלשהי ומטיפנות לא רצויה. בעיקר כי מוזיקת פופולרית מאפשרת למחות על השגרה של חיי היומיום, אבל לא יכולה לפתור את המצב בשטחים; היא מאפשרת לצחוק על סדר היום הבורגני, אבל לא מסוגלת להבין את נפשו של ערפאת. משום מה, כשמחברים למוזיקת הרוק מחלות חברתיות אמיתיות (גזענות, ניצול מעמדות וכו'), היא הופכת לכבדה מדי ולא אפקטיבית. נדמה שגם בונו הבין את זה: במקום לכתוב שירים על המצב (נאמר, מצב הרעב באפריקה), הוא – כמו קבוצת לחץ פוליטית של איש אחד – עושה משהו למען המצב: נפגש עם מנהיגים וגופים כלכליים כדי לעזור במשהו למדינות העולם השלישי. בכל הקשור לפוליטיקה, מתברר שרוקנרול לא יכול לשנות את דעת הקהל, או אפילו להשפיע עליה - בשונה לחלוטין מההשפעה המאסיבית שיש לו בכל הקשור לסטייל, סגנון חיים ותרבות היומיום. הפוליטיקה של הפופ היתה ונותרה: כן/לא, או ליתר דיוק: "אני רוצה משהו/תעזבו אותי ממשהו", כלומר, חגיגה של דיכאון ועונג.

זה המצב, והוא לא הולך להשתנות, ולא בטוח שאני רוצה שישתנה, במיוחד מכיוון שתמיד האמנתי ש"סוף עונת התפוזים" של שלום חנוך היה טוב וחכם בהרבה מ"לא עוצר באדום", "האחר" או לחילופין מכל שירי המצב הישראלים ביחד. למעט, כמובן, "מחכים למשיח".