סקרי סוף השבוע מחמיאים לשרון

במחנהו של ראש הממשלה, אריאל שרון, מביעים שביעות רצון מתוצאות הסקרים שפורסמו בסוף השבוע: סקר של עיתון "מעריב" ומכון "הגל החדש" קובע כי 48% ממתפקדי הליכוד היו בוחרים את שרון ליו"ר הליכוד אילו הבחירות היו מתקיימות היום; רק 38% ממתפקדי הליכוד היו בוחרים בבנימין נתניהו. סקר "ידיעות אחרונות", שבוצע על-ידי מכון "דחף" בהנהלת ד"ר מינה צמח קובע כי 67 אחוזים מאזרחי ישראל מעניקים לשרון ציון "טוב" עד "טוב מאוד" על תפקודו כראש הממשלה, 65 אחוזים רואים בו מדינאי אמין (האמינות של שרון יותר מכפולה מזו של נתניהו) ו-59 אחוזים סומכים עליו שינהיג את המדינה בהצלחה.
לו רץ שרון לראשות הממשלה על בסיס אישי, כמו בשתי מערכות הבחירות הקודמות, אפשר היה כבר היום לסגור את הקלפיות: אף ששיעורי הפופולריות והתמיכה בו בקרב כלל הציבור נמוכים כעת במקצת בהשוואה לסקרים הקודמים - הם עדיין מספיק גבוהים להבטיח את ניצחונו הברור בבחירות אישיות.
אלא שהבחירות לא אישיות. הן מפלגתיות. אחרי עשר שנים של בחירה אישית, יתבקשו הישראלים להטיל לקלפי פתק אחד, של המפלגה המועדפת, ושלה בלבד. לא פשוט יהיה לחזור להרגלים שנשכחו. דור מצביעים שלם יצטרף לעשות סוויץ' בתודעה ולהתבונן במצע של המפלגה. מהסקר עולה, שההכרעה ליד הקלפי תושפע, במידה שווה, מאישיותו של העומד בראש המפלגה ומעמדותיה. אלו חדשות טובות למפלגות הרעיוניות הקטנות, ובמידה מסויימת טובות גם למפלגת העבודה. כי הרבה חדשות אחרות של הסקר רעות לה.

שרון לניצחון; פואד לתבוסה

בנקודת המוצא, בצילום המצב הנכון להיום (ולכל השבוע שבו נערכו הסקרים) שרון מוביל את הליכוד לניצחון, פואד מוביל את העבודה לתבוסה. על פי סקר כוונות ההצבעה, מקבל הליכוד 36 ח"כים בכנסת הבאה, העבודה מקבלת 19 ח"כים, מספר חברי הכנסת של ש"ס נחתך לחצי (9) ושינוי מכפילה את כוחה (ל-12 ח"כים).
ועכשיו למשחק השיבוצים: אם נשים את מצנע במקומו של פואד בראשות העבודה, תתחזק מפלגה זו בכ-3 חברי כנסת. כל השלושה על חשבון התכווצות מקבילה של מרצ. אם נשים את נתניהו במקומו של שרון בראש הליכוד, ייחלש הליכוד ב-2 ח"כים, שיעברו למפלגת העבודה, וישפיעו, בשוליים, גם על חלוקת הכנסת בין "שמאל" ל"ימין".

רמון טוב לליכוד

לו היה מדובר בקבוצת כדורגל, ההרכב המועדף ביותר על המאמן של הליכוד הוא העכשווי: כששרון בראש הליכוד ופואד בראש העבודה. הפער בין שתי המפלגות עמוק אז עד כדי 17 ח"כים.
ההרכב המועדף על המאמן של קבוצת העבודה שונה בתכלית. כשנתניהו בראש הליכוד ומצנע בראש העבודה, הפערים בין שתי המפלגות עשויים להצטמצם - לפי סקר כוונות ההצבעה - מ-17 ח"כים. העבודה קופצת ל-25 מנדטים.
באשר לרמון, הצבתו בראשות העבודה לא מועילה לה ולא מזיקה לה, אך היא מחזקת במידה מסויימת את הליכוד. יש לכך הסברים מורכבים, שלנוכח הסיכויים המוגבלים של רמון לזכות בראשות העבודה לא נעייף בהם את הקוראים.
האם המסקנה העולה מכך היא שחבל על זמן הפריימריז? סטטיסטית, כן. פוליטית, לא. למצביעי הליכוד כמעט ולא משנה מי יעמוד בראשו. למצביעי העבודה, חשוב מאוד: יכולת ההשפעה והמיקוח של העבודה עם 24 חברי כנסת שונה דרמטית מיכולתה הפרלמנטרית עם 19 ח"כים בלבד. אם תחליט להצטרף לממשלת אחדות, היא תהיה סרח עודף, כמו ש"ס היום. אם תישאר באופוזיציה, ספק אם תשמש מרכז כובד אופוזיציוני.
אלו, כמובן, כוונות ההצבעה של האזרחים כפי שצולמו בסקר ברגע נתון, במהלך השבוע שחלף, לפני הדינמיקה של מסע הבחירות עצמו. האם המסע הזה, מלווה בתעמולה רעשית, עשוי לשנות מגמות, להזיז גושים, לטרוף את הקלפים?
התשובה, כמו מקודם: סטטיסטית, לא. פוליטית, אולי כן.

ליכוד לביטחון, העבודה לכלכלה

ראשית, ולמרבה ההפתעה, הציבור חלוק כמעט שווה בשווה (40 אחוזים מול 37 אחוזים) בהערכתו איזו משתי המפלגות, ליכוד או עבודה, תרכיב את הממשלה הבאה ותעמוד בראשה. מבחינתה של מפלגת העבודה זהו מימצא מעודד, שאפשר לפרשו כ"עדיין לא הכל אבוד", למרות תוצאות סקר כוונות ההצבעה.
זאת ועוד. לשתי המפלגות הגדולות יתרונות וחסרונות בעיני הציבור. כשהישראלים נשאלים איזו ממשלה תטפל יותר טוב בבעיותיה הבוערות והמציקות של המדינה (ראו סקרים בסוף הכתבה), הם משיבים, ברובם: ממשלה בראשות העבודה תטפל יותר טוב בבעיות הכלכלה (בהפרש מול ממשלת הליכוד) ובבעיות החברה. ממשלת העבודה רצויה גם לניהול מדיניות החוץ של המדינה. ממשלה בראשות הליכוד עדיפה רק בתחום אחד: ביטחון. בשמירה על הביטחון, 57 אחוזים מהאזרחים סומכים יותר על ממשלת ליכוד; רק 24 אחוזים על העבודה.
כדי לבדוק האם שיקול הביטחון מאפיל על כל השיקולים האחרים של הבוחרים, שאלנו בסקר מהו סדר העדיפויות הרצוי של הממשלה הבאה. מה צריך לעמוד בראש דאגותיה. 40 אחוזים מהישראלים שמים במקום הראשון את הביטחון, 35 אחוזים את הכלכלה ו-14 אחוזים את הקשיים החברתיים.
לביטחון בכורה מובהקת, אבל כבר לא בכורה מוחלטת. המרחק בין חרדה בטחונית לחרדה כלכלית הצטמצם.
לליכוד, כך עולה מניתוח הסקר, שני יתרונות יחסיים בולטים: הציבור סומך על שרון והציבור סומך על העשייה הבטחונית של הליכוד. אלו קלפיו החזקים, הבלתי מנוצחים.
לעבודה יתרונות אחרים: היא נתפסת כמפלגה שיש בכוחה להצמיח מחדש את הכלכלה ולתקן את השבר החברתי. הזיכרון הציבורי לא מטעה. בחתך על פני שני עשורים האחרונים, התקופות בהן כיהנו ממשלות "העבודה" הצטיינו בצמיחה כלכלית מהירה, ביציבות ובעלייה ברמת החיים. היתרון הזה של מפלגת העבודה התעצם בשל פרישתה מממשלת האחדות על רקע כלכלי ובגלל הגזרות הסוציאליות. אלו קלפיה החזקים, ובהם היא צריכה להשתמש בתבונה.

הימור חברתי מסוכן

במשבר הפוליטי שהוביל לבחירות מוקדמות, מפלגת העבודה צדקה. צדקה עניינית: גם הכלכלנים שהטיפו בלהט לקיצוץ בקיצבאות הסוציאליות אומרים על תקציב 2003 שהוא מחמיר מדי עם מקבלי הקיצבאות, שיש בו הימור חברתי מסוכן, ושהוא מכופף את מקל הגזרות יותר מדי לכיוון אחר.
העבודה צדקה, אבל העבודה ניהלה את המשבר בשלומיאליות שאין למעלה ממנה, ולכן יצאה מהפרשה מוכה וחבולה.
הליכוד, בהנהגת שרון ושלום (השניים כרתו ברית פוליטית של המחנה היותר מתון בתוך הליכוד), לא צדק, עניינית.
דרישותיה של מפלגת העבודה לא היו בשמיים ולא היו סחיטה. הן שיקפו נאמנה את עמדות המינימום הסוציאליות של מפלגה המתיימרת לייצג עובדים וקיצבאים. שרון ושלום יכלו להיענות למישאלות העבודה בכל נקודת זמן, בלי שום סכנה לערעור היציבות הכלכלית ובלי לפתוח במאומה את מסגרת התקציב. העבודה היתה מסתפקת, ועוד איך מסתפקת, בהסטת חצי מיליארד עד מיליארד שקלים בתוך התקציב לריכוך הקיצוץ בקיצבאות הביטוח הלאומי.
הליכוד לא צדק, אבל ניהל את המשבר ביד רמה, בעורמה רבה, וזכה להישגים בדעת הקהל כשהצליח לגולל את אשמת פירוק האחדות על "העבודה", בעזרתם הנדיבה של "ראשי המגזר העסקי".
שרון השתמש בהם, ביוקרתם ובמעמדם הציבורי, כדי לעורר את זעם הבוחרים נגד מפלגת העבודה הבוגדנית, ולהציגה כמי שמעדיפה אינטרסים כיתתיים על טובת המשק הלאומי. ממשלת האחדות היתה כבר אז, מבחינתו של שרון, פגר מת. שרון גם לא חתר בכנות וברצינות להקמת ממשלת ימין צרה, הוא סלד ממנה בכל רמ"ח איבריו. רצה בחירות, קיבל בחירות.
מעניין מה חושבים היום אותם בכירי המגזר העיסקי על האירועים בשוק ההון (הזינוק בבורסה) ובשוק מטבע החוץ (הזינוק בשקל) מאז פירוק ממשלת האחדות וההליכה המוקדמת לבחירות. איך הם מסבירים את ההתפתחויות? הם לא מסבירים, הם שותקים. יש לקוות, שאת עיסקיהם הם יודעים לנהל קצת יותר טוב משהם יודעים להסתבך במשחקי פוליטיקה.
וכך יצאו שרון ושלום מחוזקים ממשבר התקציב, למרות ש-89 אחוזים מאזרחי ישראל נתנו בסקר ציון "נכשל" לממשלת ישראל היוצאת על טיפולה בענייני כלכלה.

היחס בין גושי המפלגות נותר ללא שינוי

לבסוף, מה קורה בבחירות הבאות, לפי סקר כוונות ההצבעה, לגושי המפלגות? למה שקרוי אצלנו "שמאל" ו"ימין"? לא הרבה קורה שם.
כשפואד בראש העבודה ושרון בראש הליכוד, מקבל גוש המפלגות: עבודה + שינוי + מרץ + עם אחד 44 מנדטים בכנסת הבאה, ולא יכול להרכיב ממשלה משלו גם בתמיכת כל המפלגות הערביות (לפי הסקר, הן יקבלו 11 מנדטים). הגוש הימני: ליכוד + ש"ס + ישראל בעלייה + מפד"ל + יהדות התורה + איחוד לאומי מקבל 65 מנדטים ושליטה מוחלטת בכנסת.
כשנתניהו מוצב בראש הליכוד ומצנע מוצב בראש העבודה, מקבל גוש העבודה 47 מנדטים, ועדיין לא מרכיב ממשלה. ואילו הגוש שבמרכזו הליכוד מקבל 62 מנדטים ומרכיב ממשלה לבדו.

אפקט שרון

מפלגת העבודה הפסידה לגמרי את קולותיהם של העולים מברה"מ לשעבר. לפי הסקר של "דחף", התמיכה בליכוד בקרב העולים מגיעה ל-38 אחוזים, בהשוואה ל-30 אחוזים בקרב כלל האוכלוסיה ו-33 אחוזים בקרב האוכלוסיה היהודית. "אפקט שרון" פועל כאן בחוזק רב: מתי היה לישראל ראש ממשלה שגם מדבר רוסית, גם מפחיד את הערבים וגם נחשב לידיד של נשיא רוסיה?
שיעור התמיכה במפלגת העבודה צלל ל-8 אחוזים. מרצ לא אוזכרה כלל. שתי מפלגות השמאל הללו מחקו את עצמן מהתודעה הפוליטית של מיליון ישראלים חדשים. עוד מפלגה שעל אף מצעה החילוני לא גורפת קולות רבים של העולים, היא שינוי. רק 6 אחוזים מהמשתתפים בסקר אמרו שיצביעו בעדה.
העולים, מתברר מדפוסי הצבעתם, נותנים משקל מכריע למצע הבטחוני והלאומי של המפלגות ומשקל פחות לעניינים חברתיים ואזרחיים. הם מצטיירים כציבור ניצי מובהק.