כנפיים שלוקות

ברוכים הבאים לטקס חלוקת פרסי האקדמיה לחברים של חברים. בתפקיד פוחלץ ראשי: אבי קושניר. בתפקיד סינדרלה: ניר ברגמן. בתפקיד ניקול קידמן: אביטל דיקר. בתפקיד נס רפואי: ריקי גל. בתפקיד אל-תירו-בפסנתרן: אביב גפן. בתפקיד טקסט פוליטי: מתן וילנאי. בתפקיד חייו: טל פרידמן. והזוכה הוא מי שנשאר ער עד הסוף ויידע להגיד לי, ללא עזרת מחשבון, בהצבעה בלבד, בכמה פרסים זכה – בצדק, בצדק – "כנפיים שבורות".

אין, וכנראה שלא תהיה, דרך לייצר התרגשות סביב האוסקר הישראלי בטרם נגיע למצב בו יוכלו חלקים נרחבים יותר מהעם – נרחבים יותר מאשר צוותו, אמו וחתולתו של הבמאי, למשל – לצפות במירב הסרטים המועמדים עוד לפני הטקס. מה לי כי אייחל לזכייתו של, נניח, "בית"ר-פרובאנס" בשעה שאין לי מושג במה מדובר, מלבד העובדה המשמחת לכשעצמה כי זאב רווח – זאב רווח, מכיר – מככב בו. תנו לראות את הסחורה בטרם תגישו לנו חשבונית, זו כל בקשתנו.

אבי קושניר הנחה את הערב הזה כמי שבלע אזדרכת בטרם עלה לבמה. נוקשה, מבולבל במקצת, נצמד בחשש לטקסט שנכתב עבורו – כלומר, בואו נקווה שנכתב, למרות שאם כותב כלשהו הצליח ממש להוציא תשלום על ערימת הזרדים הזו, עיצרו אותו בעוון הונאה.

לאחר פתיחה איטית של קושניר ומונולוג הזוי של מושונוב – שביקש להרים באמצעותו את האולם וסיים כשהוא אחראי לאסון ורסאי קטן – הכל זרם במורד באין מפרע. מאיה מרון, שזכתה בפרס שחקנית המשנה על "כנפיים שבורות", עלתה לבמה בסחבה היתולית – נכון היתולית? – מתוצרת מעצב שלא היה רוצה שאזכור את שמו. איתי תורג'מן, שחקן המשנה הזוכה על "בית"ר-פרובנס", עלה לבמה במה שהיה, לדעתי, שמלתה של יעל בר-זוהר מטקס פרסי האופנה האחרון. שווה בירור. אביטל דיקר עשתה מערוף ונדחסה לשמלת-ערב הוליוודית כנדרש – אח, לו רק היתה דיקר מחליפה את מיכל זוארץ-ינאי בכל תפקידיהן ובחייהן בכלל; איזה עולם נפלא זה היה. אביב גפן בחר לבצע את "סוף העולם" – ללא ספק זריקת החסד האחרונה לה היה זקוק הערב הזה; הפופ העברי הנוכחי, וגפן בראשו, עושה שמח רק תחת איומי אקדח, וגם אמש עשה עצוב.

יום יבוא, עוד תראו

מגפן והלאה, כמובן, הערב יכול היה רק להתרומם. טל פרידמן נתן מונולוג מבריק והיה היחיד לעשות את מה שערבים כאלה אמורים, אחרי הכל, לעשות: בידור טוב. ממש טוב. פרידמן צריך היה להנחות את הערב כולו, כמובן, אבל קושניר היה לפניו בתור.

הענקת פרס מפעל החיים לאריה אליאס היתה דווקא רגע אמיתי – מרגש, מנומק, חשוב; העובדה שהטקס הנפיק רגע כזה אומרת כי הוא בדרך למקום טוב יותר, כי הוא גדל, מתבגר. יום אחד, עוד תראו, אורלי זילברשץ תעלה לבמה לקבל פרס שלא באותם בגדים בהם היא מתגוררת בשלושים השנים האחרונות, ורונית אלקבץ תעלה לבמה מבלי להיראות כאילו נשלפה זה עתה ממערתה הטחובה על מנת להפחיד את הילדים. חכו חכו.

נאום התודה הסופי של הזוכה הגדול, ניר ברגמן, היה המדויק והטוב מכולם. בטון יציב ורגוע הפטיר ברגמן כי "היה כיף לעשות את הסרט הזה". הא לכם: אחרי כל סיפורי האימה בדבר הטוטאליות, השגעת והבית הממושכן בהם לוקים יוצרי קולנוע מקומיים, צריך להודות כי מדובר, לבסוף, בהשראה ובהנאה וגם בתעשיה אמיתית שיש בה כיום משאבים מסוימים והכרה. ללא קשר לשיעמומון מאמש, הקולנוע הישראלי יגיע השנה רחוק מאי-פעם. עד אליכם. אפשר פשוט להרגיש.