נתניהו על הקרשים

בימים שקדמו לוועידת הליכוד הצביעו הסקרים על יתרון ניכר לשרון במאבקו מול נתניהו. יש לשער שאמש גדל הפער ביניהם. "הקוסם" איבד את כשרונו הרטורי. אבדה לו סגולתו, הידועה לתהילה ולשימצה, להלהיב את קהל שומעיו במחי זרת. הוא מיתן את זדוניותו, ויחד עמה קהתה חיוניותו. דומה שהשלים עם מפלתו, ולפי שעה די לו במה שהשיג: מקום שני ברשימה. הסיסמה "אריק ואני! אני ואריק!" שזרק כמה פעמים בנאומו חיזקה את התחושה, כי יודע האיש שאפילו עמדת סגן הקברניט, עוד לא מובטחת לו.

ולא רק מעטפת הנאום דהויה היתה, אלא גם תוכנו: הבטחה לסלק את ערפאת, הורדת מיסים והשקעות בתשתיות כדרך להצמיח את המשק. ספק אם רבים הלכו שבי אחרי ההבטחה הראשונה: רוב הציבור כבר מבין שנוכח עמדת מדינות העולם היא אינה כה קלה להגשמה, וכי גם אם תוגשם, לא ישכך המרי הפלסטיני. לעומת זאת, ספק אם רבים חולקים על ההיגיון הטמון בהבטחה השנייה. הבעיה היא שכל המצוי בסוגיות כלכליות יודע מה קשה להגשימה, וכמה סימני שאלה מוצגים על תועלתו של מהלך אשר כזה. מכל מקום, לא זו הבשורה הראויה לאוזניהם של אנשים דוגמת המובטלת, אשר לפי עדותו של ביבי בכתה על כתפו בשעת סיורו באופקים. היא בכתה ומיד, הופ!, מצא לה "הקוסם" תעסוקה.

לעומת נאומו המחופף של נתניהו, היה נאומו של שרון בנוי לתלפיות. האיש, שאמנות הנאום זרה לו, הפך את מגבלותיו ליתרון. הוא שח כמי שליבו אינו נתון להלהבת קהלו, אלא, כיאה לחומרת השעה, ברצינות דיבר, כראש משפחה אחראי, המתייחס לבניו הנבונים בכבוד. עם זאת, חבט קלות ביריבו. הוא הקפיד על כבודו, אבל חלק כבוד לעוד שני בכירים: לאולמרט ולמופז. הוא לעג מעדנות לרעיון סילוקו של ערפאת, באומרו כי הניצחון לא יושג בפתרונות קסם, והוא חיזק את הספק ביכולתנו להצמיח את המשק תוך כדי מלחמה. בשורות? רק אם "דם, יזע ודמעות" לבשורות ייחשבו. מתברר שכאשר נאמרים הדברים ביושר, הם עשויים לשכנע את הרבים.

הזוג המוזר אינו כה מוזר

נראה שלא יעלה בידו של אפי איתם להוביל את המפד"ל לאיחוד עם ברית סיעות הימין הקיצוני. עם זאת מסמן עצם ניסיונו את נתיב התפתחותה של הציונות הדתית. בראשיתה, לפני כמאה שנה, היתה קורקטיבה דתית מתונה בתוך התנועה הציונית, שמנהיגיה ורוב אנשי השורה שלה היו חילונים.

עד מלחמת ששת הימים היתה שותפה נאמנה לכוחות הפוליטיים המתונים. אחר כך הלכה והימינה, נפרדה בהדרגה מיומרתה להשפיע על צביונו התרבותי של הציבור הרחב, וכעת היא מפלגה לאומנית קטנה בעלת נופך דתי.

רוב אוהדי מפלגתו של אביגדור ליברמן הם ילידי האימפריה הסובייטית. לכאורה, אמור היה תפקידה הפוליטי העיקרי של מפלגת דוברי הרוסית לייצג את האינטרסים היחודיים של בוחריה: לחזק את נוכחותה של תרבותם, להיאבק עבורם למען דיור ותעסוקה, לפעול למען גיורם המהיר של המבקשים זאת ולהגן על זכויותיהם של אלה בתוכם אשר אינם יהודים למהדרין. רובם המכריע של העולים הם חילונים מובהקים, ורבים הם אפילו אתאיסטים אידיאולוגים. מה להם ולמפלגה דתית, שמנהיגיה סרים למרותם של רבנים?

נראה שהתשובה היא זו: בשעה שבציונות הדתית האפילה הלאומנות על הדתיות, בה בשעה נמשכו העולים מרוסיה אל הלאומנות כביטוי להתערותם במולדת החדשה. שני הזרמים, שמקורותיהם רחוקים מאוד זה מזה, נוהרים לערוץ אחד.