מתפלספי

בתקופה כזאת, כשמפעלים נסגרים ופתאום מעניקים לי פרס על מפעל חיים", אומר ספי ריבלין, "מה אני יכול להגיד? אין מילים בפי. כשיגאל גלאי אמר לי את זה, התרגשתי מאוד. ב'פנאי פלוס' כנראה חושבים שאני הולך להתפגר והחליטו לתת לי מהר את הפרס...". קשה מאוד לראיין את ריבלין במקום הומה אדם. התגלגלתי מצחוק, ועל זה הוא סיפר לי: "אכלתי פעם ארוחת בוקר עם בחור אחד בלונדון, הוא צחק כל כך עד שנתפסה לו הלסת והוא לא יכול היה לסגור אותה. יותר הוא לא נוסע איתי לחו"ל ובטח לא אוכל איתי".

- אתה מרבה להתארח אצל יצפאן, שההיכרות שלך איתו רבת שנים. נדמה לי שאתה האדם היחיד בתוכנית שלו שמדבר יותר ממנו.

"שם אין לו הזדמנות להוציא הגה. יצפאן התחיל לדעתי בלהקה צבאית ועשה סיבוב בארה"ב עם 'איש חסיד היה'. ראיתי אותו באיזשהו מקום, ולפני 14 שנה הבאתי אותו לטלוויזיה ועשינו שלוש שנים את 'מוצ"ש' (בהגשת אבי אתגר). עשיתי שם המון דמויות: עמנואל, מלצר לטיני עם שפם קטן, סמי ינקו הרומני, שבא כל פעם ומרכיב כל מיני פטנטים חדשים, והבמאי הרוסי של כל התוכנית, בוריס. אבל מה שזוכרים זה את יעל ויוסף, כשיעל עמית היתה צועקת 'יוס-ה-ה-ה-ה-ף'. מדי פעם יצפאן ואני עשינו כל מיני סאטירות, ואחר כך הוא המשיך איתי להצגה 'ברירת קנס', שרצה מאות פעמים".

- יש ביניכם יחס של כבוד וקירבה.

"אני מרגיש טיפה אבא שלו, ואני חושב שהוא מרגיש מעין תלמיד שלי, ויש בינינו באמת כבוד הדדי. מדי פעם נתתי לו איזו סטירה קטנה כדי להחזיר אותו לתלם, אבל אני מאוד אוהב להתארח אצלו ועושה את זה הרבה, והוא מאוד אוהב לארח אותי. אין הרבה קומיקאים אמיתיים, וכשקומיקאי נפגש עם קומיקאי, יש כימיה".

- מהו קומיקאי אמיתי?

"זה בן אדם שנולד עם טיימינג, תיזמון פנימי קומי שאי אפשר להסביר במילים. קומיקאי אמיתי הוא אחד שרואה את החיים בזווית מאוד מיוחדת שאחרים לא רואים אותה. הוא רואה את החשיבות העצמית המופרזת של האנשים וקולט את הצד המגוחך של העניין. כמובן שחוץ מתיזמון יש לקומיקאי טוב יכולת גופנית ואינטונציות קוליות, ובעיקר יכולת אילתור".

- יש לך זיקה חזקה לאנגלים, אשתך למשל. איך אתה מצחיק אותה?

"אשתי רינה מאזנת את הטירוף שלי. אנחנו אנשים נורא שיגרתיים, אבל היא אנגלייה וזה אומר הכל. לאבא שלה, למשל, אני מספר בדיחה ביוני, ובסוף אוגוסט הוא צוחק. לרינה יש הומור מצוין, אבל הוא אחר, יותר מעודן. אני מצחיק כנראה מעצם היותי, כך שאני מצחיק אותה מדי פעם".

- יש רגעים שאתה מרצין בהם?

"האמת היא שרוב הזמן אני די רציני. בעצם, הייתי אומר שאני דאגן. אני דואג לילדים, חרד להם. אני חרד להכל. למדינה, לכל מה שמתרחש".

- טוביה צפיר אמר פעם שבכל קומיקאי חייב להיות גרעין טרגי.

"אני לא אוהב כל כך את ההחלטיות הזאת. כל אחד עבר בחייו משהו טרגי, וזה לא מה שהפך אותו לקומיקאי. מה שמעשיר אותך זה החוויות שאתה עובר".

- "איצ'ה", הגירסה הישראלית של ארצ'י בנקר, היה הצלחה גדולה. 32 אחוזי רייטינג בממוצע ושידורים חוזרים בלי סוף.

"'איצ'ה' זה מין סיפור חיים. אחרי שסיימתי להופיע ב'ניקוי ראש' ועשיתי עם טוביה את ההצגה 'ערוץ 2' שמוטי קירשנבאום ביים - אגב, שם שיחקתי את אדית בנקר - נסעתי בפעם הראשונה בחיי לטיול בארה"ב. קירשנבאום הפגיש אותי עם מפיק הטלוויזיה רוברט סילברלינג, יהודי טוב, שבאותו זמן הפיק את 'הכל נשאר במשפחה', והוא לקח אותי לפגוש את קרול אוקונור (ארצ'י) ומרי סטייפלטון (אדית). באמצע השיחה נכנס בקר, השותף של סילברלינג, ואוקונור אומר לו: 'זה בחור מישראל, העם שלך'. אז בקר אומר: 'אה, כן, החור הזה שאשתי שולחת לשם כסף כדי שתוכלו להאכיל את הגמלים המחורבנים שלכם'. ואת זה אומר לי יהודי. אז אמרתי לו באנגלית צחה, 'כבר הרבה שנים לא פגשתי שמוק כמוך'... היה רגע של דממה איומה, ואוקונור הרגיש ממש לא נעים. רוברט אמר לי 'צא החוצה'. יצאתי, רוברט ניגש אלי, נתן לי חיבוק גדול ואמר לי: 'כבר 15 שנה אני רוצה להגיד לו את זה, אבל אין לי אומץ...'. עברו הרבה שנים עד שפשנל פנה אלי עם הזכויות של 'רק המוות יפריד בינינו', תוכנית אנגלית שממנה עשו את 'הכל נשאר במשפחה'. קיבלתי את זה עלי באהבה רבה. התחלנו בארבעה פרקים ובסופו של דבר היו 41 פרקים, שלוש עונות רצופות עם רייטינג היסטרי".

- בחנוכה הקרוב שוב תלבש שמלה בתפקיד "פוצי" במחזמר "שלגייה". אתה אוהב לגלם נשים?

"לא במיוחד, למרות שכבר עשיתי את זה. בהצגה 'אגדות האחים גרינברג' עשיתי את הסבתא של כיפה אדומה, חרמנית בלתי רגילה, שלא כל כך רוצה אוכל אלא ממש מחפשת גבר".

- אתה פוחד מהזיקנה?

"לא ממש, אני לגמרי שליו. אני רק רוצה, כמו שאמא שלי שתחיה שרה אמרה, שלא אזדקק לאף אחד בגיל היותר מבוגר, שלא אהיה תלוי במישהו אחר, שלא יצטרכו לטפל בי ושהראש שלי יהיה צלול. שום דבר אחר, העיקר שכשארצה להגיע לשירותים, אגיע לשם".

- הגוף כבר חורק קצת?

"עוד לא, אבל בהחלט ייתכן שאתחיל לחרוק. היום אני עף וטס בקלילות גמורה. מה שכן, בשנת 93', כשהיתה לי בעיה קשה עם מיתרי הקול, הבנתי שאני אולי צריך לחשוב על שינוי צורת החיים. לכן הפסקתי להופיע על הבמה ובמשך שבע שנים הופעתי רק בטלוויזיה, כשתוכנית אחת, 'ספי', עשיתי בלי דיבורים בכלל".

- "ספי" נולדה מתוך המגבלה שלך?

"עוד לפני כן, ב-1985, היתה התוכנית ללא מילים 'התזמורת' עם ג'וליאן שגראן, שזכתה במקום הראשון בפסטיבל 'ורד הכסף' במונטריי שבשווייץ. אבל כנראה שההבנה בתת מודע שאני לא יכול לדבר ושקשה לי, יצרה את 'ספי'".

- אתה במעקב?

"עברו כבר כמעט עשר שנים, תודה לאל, ואני עוד איתך. אבל תעשי את זה מהר, כי יכול להיות שלא אספיק לגמור את הראיון ואתפגר...".

נקודות ציון

בימים אלה מלאו לספי ריבלין 55, ולכבוד יום ההולדת הוא מנפיק חמישה דברים שלא ידעתם עליו:
1. יש לי מנוי לתזמורת הפילהרמונית.
2. בגיל ארבע נשרפתי כמעט בכל הגוף, כשנפלתי לחבית בוערת אצלנו במושב, בנחלת יהודה.
3. בשנת 74' נסעתי עם עוד שלושה חבר'ה שעשו איתי מילואים, עברנו לכיוון תעלת סואץ ופתאום נפלה עלינו הפגזה איומה. התחפרנו בתוך החול ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה לחיות עוד בשביל זריחה קטנה, ישבן קטן של בחורה, פרח חמוד, גלידה מתוקה'... זאת היתה התפנית שלי בחיים.
4. אני בוכה ב"בית קטן בערבה".
5. יש לי ארבעה ילדים ולא האמנתי שזה כל כך פשוט. צריך רק להיכנס לאיזשהו מקום, להישאר שם כמה שניות ולגמור את הסיפור. באמת בשביל זה לא צריך פסיכומטרי.

מנקה את הראש

עד היום אי אפשר לשכוח את ההצלחה הגדולה של הסאטירה הטלוויזיונית הראשונה, "ניקוי ראש". "הייתי שחקן צעיר", אומר ריבלין. "הופעתי ב'חאן' הירושלמי בהצגה 'משרתם של שני אדונים' בתפקיד ארלקינו, כשטוביה צפיר ראה אותי שם והמליץ עלי למוטי קירשנבאום. אני חושב שהייתי הימני היחידי שהופיע ב'ניקוי ראש'. השתתפתי בנגלה השנייה, עם עליזה רוזן, רבקה מיכאלי, טוביה צפיר, אהרון אלמוג, שבתאי קונורטי ז"ל ועוזי לוי. היתה לנו צפייה של שמונים-תשעים אחוז. בכל הבתים בארץ ראו את זה, גם אלה שאהבו את התוכנית וגם אלה ששנאו אותה. היה בה משהו ראשוני וצוות כותבים מעולה, ביניהם אפרים סידון, קובי ניב, ב. מיכאל, חנוך מרמרי".

- אתה רואה שינוי ממשי במהותה של הטלוויזיה מימי "ניקוי ראש"?

"אני לא רואה שינוי רצחני, מלבד זה שהכל הפך יותר מהיר. התוכניות נראות בערך בקצב של הפרומואים שלהן. הכל אולי יותר יפה צורנית, אבל פחות מעמיק. בתקופה ההיא כל דבר נעשה בהמון מחשבה, אפילו תוכניות ילדים. למשל ב'הבית של פיסטוק' (אותו גילם) היו יושבים על כל פרק מורה ופסיכולוג וכותב ומומחה לעברית, ניקו ותיקנו וחשבו מה טוב לנפשו של הילד. בקצב של היום, כשצריך לספק 24 שעות של תוכניות, זה בא על חשבון האיכות. לעומת זאת, הצד הדוקומנטרי שלנו התפתח בצורה מופלאה. אתמול בלילה ראיתי סרט של חיים יבין, 'ישראל השלישית', על העובדים הזרים בישראל, שאפילו 'שישים דקות' האנגלית יכולה ללמוד ממנו".

- באיזה תוכניות אתה צופה בטלוויזיה?

"אני לא דוגמה טובה. אני רואה בעיקר ספורט".