מדוע אין ספרי ילדים על הטרור

" מה אתם עושים כשאתם כועסים על אמא?" שאל מנחם רגב קבוצת ילדים אחרי שקרא להם את 'מוקי ברוגז עם אמא' של ימימה טשרנוביץ-אבידר. ילדה אחת השיבה שהיא מתחבאת מאחורי הפסנתר, אך דואגת שהרגל שלה תציץ החוצה. ילד אחד סיפר שהוא מתחבא במיקלט, אבל כשהוא שומע שההורים דואגים ומחפשים אחריו, הוא חוזר. ועוד ילד אמר שהוא פותח את הדלת וטורק אותה, כאילו הוא עוזב את הבית, ואז נרגע. "הוא בוודאי למד את זה מאבא שלו, כעין טקס של כעס" מנסה רגב להסביר.

כל מי שעוסק בספרות ילדים ונוער מכיר את שמו של רגב, חוקר ומבקר, מחברם של מאמרים רבים וספרי עיון ובעבר משתתף קבוע במוסף זה בטור ביקורת. בימים אלה ראה אור ספרו 'תחושתו של אדם המתגנב אל ילדותו' (הוצאת כרמל), אסופת מאמרים שפירסם במשך השנים. החלק הראשון כולל נושאים כמו 'ספרות ילדים אז והיום', 'ספרות ילדים וחברה', 'השואה בספרות ילדים ונוער'. החלק השני הוא התבוננות ביצירותיהם של יוצרים בני דורות שונים, ישראלים ומתורגמים, ביניהם אנדרסן, ביאליק, אוריאל אופק, נורית זרחי, שלומית כהן-אסיף ואחרים. רשימת הסופרים מצביעה על אקלקטיות, ורגב אכן מעיד על עצמו שהוא בעל טעם אקלקטי.

שם הספר לקוח מהמשורר ע. הלל. "אין לי ספק, שאין צורך 'להתנצל' על החזרה אל 'חדר הילדים' התרבותי, שהרי ספרות הילדים היא אחד מתחומי התרבות הרחבים והחשובים בחיינו", רגב מסביר בהקדמה, אך דווקא האמירה שאין צורך להתנצל מצביעה על הצורך בהתנצלות. "כשמדברים על ספרות ילדים , תמיד מתחילים לייבב", הוא אומר, "כולם אוהבים ספרי ילדים, אך אף אחד אינו מתיחס אליהם ברצינות, להוציא את העוסקים בכך כמקצוע. אפילו מדורי הספרות בעיתונים רואים בספרות ילדים בן חורג ונחות. אבל זה תחום חשוב ורחב מאוד.

"יש ספרים שנכתבו למבוגרים, אך הפכו ברבות השנים לספרי ילדים, כמו דון קישוט או גוליבר. האם זה הופך את סרוונטס או את סוויפט לסופרי ילדים?" שואל רגב ומצטט מדבריה של פמלה טרוורס, מחברת 'מרי פופינס', שאמרה כי הספרות "אינה אלא נהר

אחד אשר אתה טובל בו כף רגל קטנה או גדולה, בהתאם לגילך".

האם סופר טוב למבוגרים הוא בהכרח גם סופר ילדים טוב?

רגב מתנסח בזהירות: "צריך לבחון כל ספר לגופו. למאיר שלו ולדויד גרוסמן יש ספרי ילדים נפלאים. גם אם הספר קצת מורכב, אין בזה רע, הילד בסופו של דבר ייצא נשכר". מנחם רגב נולד בגרמניה. משפחתו עלתה לארץ מברלין ב- 1934, כשהיה בן שלוש, והוא מעיד על עצמו שהוא יקה גם באופיו ומדקדק בקוצו של יוד. שאלה ראשונה שהוא שואל אותי: "מצאת טעויות בספר?" ומצטמרר כשהוא שומע שנכתב 'אודי חמודי' במקום 'הודי חמודי' (כן, זו לא טעות, אכן צריך היה להיות 'הודי', כי זה היה כינוי החיבה של הילד שעליו נכתב השיר).

בבית הוריו דיברו עברית עוד בגרמניה. אביו היה ציוני, איש תרבות שהירבה לקרוא ושר במקהלה. בארץ פתח חנות לצורכי חייטות ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב. רגב למד בגימנסיה הרצליה. אחרי הצבא עסק בחינוך מבוגרים בבאר-שבע. למד היסטוריה, ספרות וחינוך באוניברסיטה העברית, היה מורה בגימנסיה רחביה ואחר-כך לימד ספרות ילדים במיכללת דוד ילין. היום הוא כותב מאמרים ומכין ספר על יאנוש קורצ'אק.

כמו רבים מהעוסקים בספרות ילדים, גם רגב הגיע אל התחום מכיוון אחר, היסטוריה כללית וישראלית. "כהיסטוריון למדתי איך קוראים תעודות, איך מדייקים. אני מתיחס לספרות ילדים לא עכשווית כאל תעודות המתארות את התקופה ואת ערכיה".

את התחביב שהיה לו בזמנו, ספרי ילדים , הפך למקצוע. כשנישא לאשתו, ד"ר זינה רגב, סוציולינגוויסטית, הביא כל אחד מהם אל הבית המשותף ספרי ילדים אהובים, בעיקר מבחינת האיורים, וכך החל לצמוח אוסף מרשים בשלל שפות מתקופות שונות. כשהשיחה מגיעה לאנדרסן, אחד הסופרים האהובים עליו, הוא יודע לספר: "בכל האיורים של 'בגדי המלך החדשים', המלך אף פעם לא מופיע עירום לגמרי. תמיד מכסים במשהו את האיבר שלו." בספר מציין רגב, כי 'בגדי המלך החדשים' הם עיצוב של אנדרסן למעשייה מהמאה ה- 14 בשם 'זו דרך העולם', והוא משווה בין שני הסיפורים.

אדם חוזר לספרי ילדותו, יש מיקרים שהוא מגלה בהם פנים חדשות, ויש שהוא מתאכזב.

"בהחלט. לפעמים מצאנו בספר מענה לבעיותינו באותו רגע, ולפעמים לא. צריך להפריד בין הצורך הרגעי לבין ערכים אוניברסליים שישנם בספר".

קשה לו להיזכר באכזבה אישית, אך בהמשך השיחה הוא מגלה שאינו אוהב היום את 'שמלת השבת של חנהלה', משום שהסיפור מעמיד את ערך הניקיון באותה רמה כמו ערך העזרה לזולת. "ספר גדול בעיני, גם היום וגם אז, הוא 'הרוח בערבי הנחל' של קנת גרהם. יש בו תיאורי טבע נפלאים, הומור ודרכי דיבר שמאפיינים את הדמויות להפליא. ב- 1965 הופיע תרגום נפלא של רטוש, שהצליח להעביר את הפיוט וההומור. מאז הופיעו עוד כמה תרגומים".

היום ילדים לא מגיעים לספר הזה וליצירות מופת אחרות.

"נכון. ולכן המורה צריך לקרוא ספרים כאלה בכיתה, בהמשכים. כדאי לקרוא לילדים את נחום גוטמן, שגם אותו הם כמעט לא מכירים. לא מזמן שוחחתי בחנות ספרים עם ילדה ואמה. האם סיפרה לי בהתלהבות שהיא קוראת לילדה את 'בארץ לובנגולו מלך זולו'. כשהאם לא ראתה, שאלתי את הילדה האם הספר מוצא חן בעיניה. הילדה עשתה פרצוף. אבל אולי יום אחד היא תיזכר בספר, תחזור אליו ותתאהב".

יש היום כל כך הרבה ספרי ילדים . איך יידע ההורה במה לבחור?

"בהכללה, הורים לא מתעניינים באמת במה שהילד קורא. כשהם נכנסים לחנות ספרים, הם במבוכה, ורוב המוכרים אינם מסוגלים לייעץ. הם מעוניינים למכור את הספר היקר, לא בהכרח את הטוב. בגרמניה הזבנים בחנויות הספרים עוברים קורס מיוחד. אני מחזיק בדעתו של קורצ'אק, שצריך לסמוך על הילד. ביקרתי פעם במרכז פומפידו בפאריס וראיתי שכניסת הורים לספריית הילדים אסורה. ההורה מחכה בחוץ, הילד נכנס לבדו, בוחר ספר ויוצא. זה מצא חן בעיני, וב'שעת סיפור' שקיימתי בבית טיכו הנהגתי אותו סידור - ההורים מחכים בחוץ, רק הילדים נכנסים, ואני מספר להם ומשוחח איתם.

מדוע? כי תמיד יש איזו אמא שלוחשת לילד: 'למה אתה לא מצביע?'"

איך אתה מבחין בין ספרות ילדים טובה לקלוקלת?

"למעשה, לא קיים אצלי המושג 'ספרות קלוקלת'. ההורה והמורה צריכים לקרוא עם הילד, לשוחח איתו על מה שטוב בספר ומה שלא, ולפתח בו חוש ביקורת. אני מאמין שכך הופכים את הילד לקורא טוב יותר. אוהבים לצאת נגד הספרות הדידקטית. האמת היא, שאין ספר שאינו מחנך. הכל תלוי איך הוא כתוב. בעיני, ספר טוב הוא ספר שיש בו עלילה מתפתחת באופן הגיוני, שדמויותיו אמינות, ושהמסרים נובעים מהסיפור ולא 'מולבשים' עליו."

ראיתי בניו-יורק ספר לגיל הרך על 11 בספטמבר. מדוע ספרות הילדים אצלנו אינה נוגעת בטרור ובעניינים פוליטיים, להוציא ספרים בודדים, שאינם זוכים לחשיפה?

"סופרים זקוקים לפרספקטיבה של זמן. אין לנו גם ספרי ילדים על ההתנחלויות, חוץ מספרים שמוציאים בהתנחלויות עצמן, וגם לא על הטרור. הדברים מסובכים פוליטית וכואבים מאוד, וכנראה לא יודעים איך לגעת בהם. נושא אחר שכלל לא נוגעים בו הוא יחסי חילוניים-דתיים".

סופר ילדים בישראל אינו נהנה מחירות היצירה בשל אילוצים דתיים. אין לנו ספרי ילדים על משפחות חד מיניות. הוצאות ספרים חוששות לתרגם ספרים שמופיע בהן חזיר.

"נכון. יש ספר של אריך קסטנר שנקרא במקור 'החזיר אצל הספר'. במקום זה תירגמו לעברית 'התיש אצל הספר', וזה היה בשנות השישים."

לך עצמך לא התחשק לכתוב ספר ילדים?

"כתבתי אחד, 'מכתבי מיקי', שהופיע בעם עובד ב- 1976. זה היה רומאן מכתבים של כלב בשם מיקי לאחותו הילדה. היה לנו במשפחה כלב בשם מיקי במשך שמונה-עשרה שנים, ובתי היתה קשורה אליו במיוחד. כשאושפזה בבית חולים לשלושה שבועות, בכל פעם שבאנו לבקרה הבאנו לה מכתב מהכלב. הספר זכה להצלחה, אבל בגלל חוש הביקורת שלי חשבתי שאיני צריך להוסיף לספרות הילדים עוד ספרים בינוניים, ולא המשכתי."