שתף קטע נבחר

איתן שלום - גיבור תרבות מזן אחר / עמיחי שלו

"הוא הביא סטייל וברק ייחודיים. במשך השנים הוא הביא גם את הנשמה. כמו אל הנוחת לתוך חוות העיזים הראשל"צית ומפיץ אור אל החוויה הלואו-טקית האפרורית". עמיחי שלו על מאמן עירוני ראשל"צ, שעבורו היה גיבור ילדות

קחו נשימה לפני המשפט הבא, ומצידי תזמינו ניידת שתאשפז אותי בכוח: איתן שלום, מאמנה הנוכחי של עירוני ראשון לציון, והאיש שהרבה אנשים לא מבינים מה הוא עושה בעמדה בכירה זו, הוא אחד מגיבורי הילדות שלי, בדיוק כמו דיוויד בואי, קני דלגליש או המלך ארתור. זהו, הוצאתי את זה, סלע נגול מליבי.
כילד שגדל בתחילת האייטיז במגרש הפחים, איתן שלום היה דאוס-אקס-מכינה של עיר היין והנדל"ן האין סופי. אלו היו הימים העליזים שהקבוצה מהמגרש מוקף החולות היתה בליגה הראשונה, ואפילו בחלק העליון של הטבלה. שיחקו אז בשורותיה אייקונים מקומיים כמו בן ציון פנקס (סוג של רונלאד קומאן), אפרים ויימן (שוער שבזמנו החופשי תיקן אנטנות על גגות העיר בזכות גובהו הרב), יוסי שמריה (גאזה התימני) ועוד רבים וטובים. הקאלטי ביותר מכולם היה חלוץ קירח ותמהוני בשם גדעון פוקשיאנו, שהחמיץ הזדמנויות שסבתא שלי על כיסא גלגלים היתה מבקיעה.
בעונת השיא, שכמדומני היתה 1981, נשפה ראשון לציון חלק מהעונה בעורפה של האלופה הפועל תל אביב ולבסוף סיימה במקום השישי ההירואי. זו היתה קבוצה אפורה, אנונימית, עם סקס אפיל של סנדלריה, אבל אז, כששום דבר לא היה הולך, היה המאמן, בדרך כלל איזה דינוזאור דוגמאת נינו ברגיג (סוג של שלמה שרף בלי פה גדול) או ליאון קונסטנטינובסקי (אשר היה כערבות הבוכיות) שולף מהספסל את היהלום, איתן שלום, שבאותה תקופה היה לו אפרו מרשים, ובמבט ראשון היה נראה כמו בולבול הקבולבול, אבל ברגע שהוא היה נכנס חשמל היה עובר באיצטדיון הפחים. הקהל היה קורא בשמו בלי האות י': "א-ת-ן ש-ל-ו-ם" - "א-ת-ן ש-ל-ו-ם". אלו היו זמנים שהטלוויזיה בקושי היתה מבקרת במקומות כמו ראשון.
האמת? עמדת הטלוויזיה שם היתה סכנת נפשות. לא ברור עוד איך זה לא הסתיים באסון המוני, במחדל ובועדת חקירה.
בכל מקרה, בתור ילד שהשתייך לאגודה המפוארת והיה שורץ שם בכל משחק בית, איתן שלום היה האייקון האולטימטיבי. הוא היה טכני הרבה יותר מהאיש אותו ירש במשבצת (אלי מדואל, קשר יצירתי עם תחת ענקי ושום דבר מעבר לזה). תמיד היו לו כאלה פסים קטנים, כאלה סלאלומים, כאלה גולים.
הוא הביא איתו סטייל וברק שאף אחד אחר לא הביא אז לקבוצה. במשך השנים הוא הביא גם את הנשמה. אני לא זוכר משחק שהוא לא היה משנה כשהיה נכנס, כמו אל הנוחת לתוך חוות העיזים הראשל"צית ומפיץ אור יקרות אל תוך החוויה הלואו-טקית האפרורית, וקריאות השבר "ראשוניה – ראשוניה". כל הילדים סביבי, כולל קרוב משפחה שלו ששיחק בקבוצת הנערים, חלמו להיות איתן שלום כשיהיו גדולים. הם לא רצו להיות אלי אוחנה, עודד מכנס או משה סיני, ומדובר על חבורה רצינית מבחינת כמות. כשהיינו משחקים בשכונה, תמיד היינו נכנסים לתוך הדמות אלק, ואם היית מבקיע היית צועק בשחצנות: "ו-אתן שלום שוב עושה את זה".
אין לי מושג איפה הילדים האלה היום. אני בטוח שחלק הפכו לעברייני צמרת, מן הסתם כולם סתם התאדו. כולנו גדלנו, אף אחד מאיתנו לא הפך לאיתן שלום. היה אחד שהפך לשחקן הרכב בהפועל באר יעקב ופרש בגיל צעיר עקב חוסר עניין לציבור. עוד אחד בטח ישלח תגובה לכתבה. זה לא רלבנטי. הרבה אנשים הצפים בביוב התקשורת של הספורט שואלים את עצמם מי זה האיש הצנום והמוזר שמאמן את עירוני ראשל"צ, בכל זאת קבוצה בליגת העל. אז האיש הזה הוא תחנת תרבות אצלי, וכן, אני שומע את הסירנות ולא איכפת לי.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום גבי מנשה
עמיחי שלו
צילום גבי מנשה
צילום ערוץ 2
שלום. זכרונות ממגרש הפחים
צילום ערוץ 2
דיוויד בואי. גם הוא השפיע על הילדות
מומלצים