האם קומדקס שוקעת?

קומדקס מתדרדרת. המפוארת וההמונית בתערוכות המיחשוב בעולם, המתקיימת מזה 23 שנים, נראית היום כצל מרופט של ימי גדולתה. ב-1996 מכר אותה איש העסקים היהודי שלדון אדלסון תמורת שלושת-רבעי מיליארד דולר: הוא מכר את המותג ואת רשימות המציגים והמבקרים, לא יותר.

קומדקס המשיכה לגדול ולפרוח עד שיאה של בועת ההייטק, בסתיו 1999. מאז היא הולכת מדחי אל דחי. מספר המציגים ירד מ-2,500 ל-1,000, מספר המבקרים בתשלום התכווץ בשני-שלישים והמארגנים, חברת התערוכות והירידים הגדולה קי-3 מדיה, נקלעו להפסדים של עשרות מיליוני דולרים. ביום הגעתי ללאס-וגאס נמסר, שהחברה שוקלת להכריז על פשיטת רגל בחסות בית-המשפט: ככל הנראה לא תצליח לפרוע את האשראי שבאמצעותו מימנה את התערוכה.

אפשר שזו הסיבה לקריסת המערכות בקומדקס 2002: רשימות המשתתפים והמבקרים לא עודכנו. התורים ליד עמדות ההנפקה של תגי הכניסה היו אינסופיים באורכם. האבטחה אפסית: אפשר היה להכניס לשטח התערוכה פצצות ומרגמות, אולי אפילו טנק, בלא שמישהו ישים לב לכך. הדיילים והדיילות האמורים להדריך את המבקרים ולסייע להם בהתמצאות עברו את הגיל המכובד של 70 שנה והתקשו במקצת במלאכתם. לא היה טעם לכעוס עליהם - במה אשם פנסיונר יהודי מלאס-וגאס בכך שהמכונה להנפקת תגים (ככל הנראה הזולה מסוגה) התפרקה כבר בשעות הראשונות להפעלתה ואין מי שיבוא לתקנה?

בשטח מרכז הירידים עצמו פוזרו הביתנים והדוכנים של החברות המציגות בבלגאן בלתי יצירתי. שולחן זעיר של מוכרי אוזניות מטייוואן (בהנחה למבקרים) לצד זירה מפוארת של חברת השרתים הענקית סאן, וביניהם, איך לא, קיוסק לשתייה והמבורגרים בתשלום. מרצדס הביאה לתערוכה את מבחר מכוניותיה, אולי כמזכרת לימי נאסד"ק העליזים. מזכרת רחוקה: עליזות לא הייתה בקומדקס 2002. המבקרים נראו עייפים ומאוכזבים. המציגים מתוחים ומאוכזבים. אף אחד לא השתדל להרשים אף אחד. צעירים בורקי-העיניים, המעניקים לתערוכות טכנולוגיה ומיחשוב את הנוף האנושי המיוחד, הופיעו כמיעוט נכחד.

פרופיל המבקר הממוצע: עובד במחלקת מחשב של חברה גדולה, שנשלח ללאס-וגאס על תקציב לחוץ, גורר אחריו לשטח התערוכה את המזוודה הקטנה אתה הגיע ישר משדה התעופה, אוסף בשקידה את כל שקיות הפלסטיק שחולקו חינם - המוצר היחיד שחולק חינם - ומודאג עד עומק נשמתו מכל מה שקורה: בהיי-טק, בעסק, במלחמה המתקרבת.

היו בתערוכה כמה רגעי התרגשות. ביל גייטס בא לנאום באולם הנשפים הגדול של מלון MGM. בכירי היי-טק אחרים (קרלי פיורינה מ-HP, סקוט מקנילי מסאן, ועוד) באו לנאום במרכז הקונגרסים, עם פחות מהומה והרבה פחות קהל. התקיימו סימפוזיונים וסמינריונים. הדוברים סיכמו את המצב: המיתון בטכנולוגיה או-טו-טו ייגמר. אולי בעוד חצי שנה, אולי בעוד שנה. אשרי המאמין. קבלות הפנים הצטנעו: יינות קליפורניה החליפו את השמפניה הצרפתית, וסלסלות של פירות החליפו את מגשי הקוויאר.

כאש בשדה קוצים

בשערי התערוכה צריכה היתה להיתלות כרזה ברוכים הבאים למציאות האלחוטית. כשאנחנו, הישראלים, חושבים על אלחוט אנחנו חושבים על טלפון ביתי, שהאפרכסת שלו ניתקת מהבסיס ואפשר להשתמש בה, תוך רעשי רקע, גם במטבח, על המרפסת ובאמבטיה. כשבשיח ההיי-טקי העכשווי מדברים על אלחוט מתכוונים למשהו אחר. אחרי שנים לא מעטות של הבטחות לא מקויימות, פרוטוקולים תקשורתיים לא אחידים וכישלונות מחפירים ביישומם בפועל - הקשר האלחוטי בין המחשבים האישיים הפך למציאות.

הוא זול, הוא מהיר, הוא אמין, הוא מתפשט כאש בשדה קוצים, והוא הדבר הלוהט הגדול בעולם המיחשוב. החוטים מעצבנים, הכבלים הנכרכים סביב הרגליים של שולחן העבודה, התקעים והשקעים שמוקמו במקומות הלא-נכונים יהיו נחלת העבר. הנה בא האלחוט.

תמורת סכום קטן באמת - כ-150 דולר - ניתן לקנות חבילה של חומרה ותוכנה ההופכת את כל המחשבים בבית לקשורים אלחוטית לאינטרנט המהיר. במקום אחד קבוע בדירה מתקינים כעין תחנת שידור זעירה המחוברת - בכבל - לרשת האינטרנט המהיר. את המחשבים מציידים בכרטיס אלחוט פשוט, הקולט את השידורים מהתחנה הביתית ומשדר אליה. הופ, ואתה יכול להשתמש באינטרנט במטבח, על המרפסת ובאמבטיה.

במילים אחרות: המחשב הביתי נהיה אלחוטי בדיוק כמו שהטלפון הביתי הפך לאלחוטי. אבל בכך תם הדימיון. אינך יכול לקחת איתך מהבית את האפרכסת של טלפון אלחוטי ולהשתמש בה במשרד, ברחוב, בבית קפה. לעומת זאת, עם המחשב הנייד שלך, שכרטיס רשת אלחוטי תקוע בו, אתה יכול.

אתה יכול ללכת לכל מקום הנמצא בקרבת נקודת שידור אלחוטית (נקודה חמה בעגת ההיי-טק) ולהתחבר אליה באוויר.

נקודות שידור אלחוטיות כאלה צצות בארהב באלפיהן, כפטריות אחרי גשם. רוב בתי קפה של סטארבקס בארה"ב, למשל, כבר התקינו אצלם נקודות חמות, והלקוחות, תוך כדי לגימת קפה בעמידה, פותחים את המחשב האישי שלהם, מתחברים לאינטרנט מהיר ובודקים חדשות, דואר אלקטרוני וצילומי וידאו מהמסיבה האחרונה.

השימוש חינם. ההשקעה בנקודת שידור פומבית משוכללת לא עולה על אלף דולר. אנשי אינטל סיפרו בקומדקס, שהם מתחילים להקים נקודות חמות בפארקים של אמריקה, כתרומה לחברה. טושיבה היפאנית התקינה נקודות חמות ברשתות של סופרמרקטים. נקודות חמות קיימות בשדות תעופה, בספריות, ברחבי הקמפוסים, במוטלים מובילים, במשרדי ממשלה ורשויות מקומיות. אפילו העסקים שלא משקיעים בטכנולוגיית מידע מאז המפולת, קונים ומתקינים בהמוניהם את הרשתות האלחוטיות.

חוסכים על חיווט, ומבטיחים קשר רצוף לעובדים. הסיפור זול, יעיל, נוח למשתמש, ומאיים על רווחיהן של חברות הטלפון הסלולרי, שכל עתידן וסכום של 200 מיליארד דולר) הושקע בהקמת רשתות יקרות מאוד של תקשורת סלולרית, שאמורה להעביר אינטרנט מהיר. למה לי לקנות טלפון נייד המתיימר לתפקד כמחשב (והוא לא; ראיתי בקומדקס עשרות טלפונים ניידים הכי חדשניים ואף-אחד מהם לא באמת סיפק את הסחורה) אם את צרכי מספקת תקשורת אלחוטית ישירות למחשב - ובמחיר אפס?

קומדקס הוצפה בתצוגות של נתבים אלחוטיים וכרטיסי רשת אלחוטיים; כולם מייצרים את הסחורה הזו, כולל מייקרוסופט. השבוע יצאו לשוק כרטיסי רשת אלחוטיים זעירים כמו מחזיקי מפתחות. מדי חודש נמכרים עכשיו מיליון כרטיסי רשת אלחוטיים. זו תנועת שיחרור האל-כבלית, שדבר לא יעצור אותה מלבד הגבלות ממשלתיות ודאגה חברתית מהתמכרות-יתר לאינטרנט. בשטחי התערוכה עצמם הותקנו רק נקודות חמות אלחוטיות מעטות, ורובן, כמובן, קרסו כבר בהתחלה. גם על הכסף הקטן הזה חסכו המארגנים.

מחיר החיבור הקבוע

באי-רצון בולט, בלחץ הקהל, מתחילים גם היצרנים של מחשבי כף-היד - הסייענים האישיים - פאלם ופוקט פי-סי, לשלב במכשיריהם החדשים את היכולות האלחוטיות. הדגמים האחרונים, שנחשפו בקומדקס מצויידים בשלוש שיטות תקשורת: הם יכולים לשמש כטלפון סלולרי נייד, הם מתחברים לרשתות אלחוטיות באמצעות נקודות חמות והם מתחברים למכשירים אחרים בבלוטות'. הכל בקליק אחד. זה כבר לא פאלם, זה כבר מרכז תקשורת.

שיחקתי במכשיר כזה; אכן פלא של טכנולוגיה: שולח ומקבל דואר אלקטרוני, שולח ומקבל צילומי וידאו, מחובר תמיד לאינטרנט, מקליט הודעות, משמיע מוסיקה, משמש כרדיו נייד, משמש כטלפון סלולרי נייד הפועל בארה"ב, אירופה ואסיה, יש לו מקלדת זעירה לכתיבת סקירות מהשטח והוא מצוייד בשפע תוכנות לתיכנון וניהול לוחות זמנים, פגישות וטלפונים.

יש רק בעיה אחת: אחרי שנגלוש באמצעות הסייען המשוכלל באתרים החשובים באמת, נקרא את הודעות הדואר האלקטרוני הדחופות ונשיב עליהן, אחרי שנשמע ונקליט ונצלם ונצפה - האם ישאר לנו עוד זמן לעבוד? לחשוב? להיות עם עצמנו?

הנה שאלה שהטרידה אותי בלכתי לאורכה ולרוחבה של קומדקס: האם אני באמת רוצה להיות כל-כך מקושר? האם אני באמת רוצה שהודעת הדואר האלקטורני תשיג אותי בכל מקום ובכל זמן? שהאינטרנט יהיה אתי תמיד? האם כבר אף-פעם לא אוכל לברוח לתוך הפרטיות שלי? קרב היום שבו נהיה מוכנים לשלם לא בשביל להיות מחוברים ומקוונים כל הזמן אלא בשביל להיות בלתי מחוברים, עם עצמנו, חלק מהזמן.

פירוק המחשב הביתי

הרעיון של מחובר תמיד לא ימות בגלל שאלות פילוסופיות. בינתיים, הוא רק צובר תאוצה. במייקרוסופט מבשרים על פירוק המחשב הביתי: המקלדת תישאר על השולחן, תחנת השידור האלחוטית תישאר בסלון וכל אחד מבני המשפחה יפרוש לפינתו עם המסך האישי הדק שלו. על המסך הוא יעשה מה שבא לו: האחד ישחק, השני יגלוש, השלישי יכתוב בכתב-יד יומן מהחיים, הרביעי יעבוד, החמישי יחליף דואר אלקטרוני עם חברים, השישי יצפה בסרטים. מסך-לוח - או מחשב-לוח, למי שרוצה לסחוב איתו מחשב - יהיה הדבר הגדול הדיגיטלי הבא: מרכז אישי למידע, בידור ועבודה.

אולי. בינתיים, מחשבי הלוח (טבלט פי-סי'ז) שהוצגו בקומדקס לא שיכנעו אותי. הם כבדים, מסורבלים, קשה לראות מה קורה עליהם. באין מקלדת, המשתמש חש שלא בנוח: חסר משהו. הכתיבה על המסך, באמצעות עט דיגיטלי, מנוגדת לטבע. זיהוי כתב היד בעייתי. המחיר מרתיע -- מעל 2,000 דולר למכשיר שלא לגמרי ברור מה יתרונותיו.

אבל בעוד שנים אחדות, כשמחירו של מחשב-לוח יירד לכדי מאה דולר - כשהוא יהיה דק, אמין, מאובטח ומוזן בתוכנות מועילות ועובדות, עשוי הדבר הזה (שלא ברור כיצד לכנותו) להיות נפוץ מאוד. נראה אותו במקומות עבודה, בפגישות עיסקיות ובתחבורה ציבורית, אבל גם בבתים פרטיים. הוא ישפר את חיינו התקשורתיים וידרדר את חיינו החברתיים.

מחזיק המפתחות

בינתיים, עוד אין מקרר חכם שיודע כי פג תוקפו של החלב המאוחסן בו ומזמין בעצמו משלוח של חלב מהסופר הממוחשב השכונתי. הבטחות רבות אחרות, שהופרחו באוויר וריתקו פנטזיונרים בשנות הבועה הטכנולוגית, טרם קויימו, וספק אם יקויימו עד סוף העשור. הפער בין החזוי לבין המצוי תיסכל צרכנים, דיכא ממציאים, הרגיז משקיעים והכניס את כל התעשייה לשפל.

אך כל שפל בא סופו. בקומדקס למדתי: שציוד המחשבים במיגזר העיסקי העולמי לא חודש מזה כשלוש שנים, ולא ניתן עוד לדחות את ההשקעה בהחלפתו. שהשימוש באינטרנט גובר, קופץ מדי שנה ב-20% עד 30%, על אף המיתון. שהאינטרנט המהיר, המועבר בכבלים או ברשתות DSL, כובש בתנופה את משקי הבית באמריקה ובאסיה.

שהמיסחר האלקטרוני, במיוחד בין תאגידים ועסקים, התגבר על ליקויי הלמידה הראשונים שלו ורץ קדימה. שהמחלוקות המתישות על זכויות הצרכנים וזכויות היוצרים בבידור הדיגיטלי עשויות להיפתר בקרוב ולפתוח יקום חדש של צרכנות בידורית.

ושאת כל החוכמה שאספתי שנים במחשב שלי אני יכול לאחסן על כרטיס זיכרון קטנטן, בגודל של בול, מחובר למחזיק מפתחות, בעלות של 39 דולר ו-99 סנטים. ואף אחד לא יגנוב אותו ממני, כי מחסן המידע הפיקח הזה ייפתח רק בנגיעת האצבע שלי, ושלי בלבד.

יצאתי מקומדקס מבואס מהתערוכה ומעודד מהמסר. למרות המסע הקופצני שלו, למרות הסקנדלים והפסטיבלים, ההיי-טק הוא עדיין התקווה החיובית הגדולה של המאה ה-21. הימור על היי-טק, על תעשיית המידע, יותר בטוח ממה שיכולים להציע כל בתי הקזינו של לאס-וגאס.

אחרי שמכר את קומדקס, השקיע שלדון אדלסון את הכסף בהקמת המפואר במלונות לאס-וגאס, הונציאן, מלון המשחזר את ונציה. המלון הוא להיט, ואדלסון נכנס לתנופת בניה נוספת, בלאס-וגאס ובמחוז מקאו בסין, שם זכה במיכרז להקמת מרכז מלונות, נופש ובתי-קאזינו. זו תהיה לאס-וגאס החדשה של אסיה.

לא אופתע אם קומדקס, אחרי שתיכנס להליכי פירוק על-ידי בית-המשפט, תמצא את עצמה שוב בבעלותו. כך נדע, שההיי-טק סוף סוף חוזר.