מגרש השדים של יורם קניוק

יורם קניוק לא מתכוון לחזור במהרה לגרמניה. קרוב לעשרים שנה הוא מגיע אליה פעם אחר פעם, כדי להתחקות אחר 'מפה גנטית' שהוריש לו אביו, יליד המקום, ולנסות להתיר את הקשר הגורדי היהודי-גרמני. כעת, בראשונה, הוא מרגיש שהצליח להשתחרר מהשדים שרדפו אותו מאז ילדותו. אבל השדים שעזבו אותו מתעוררים אצל הגרמנים. משהו רע קורה בגרמניה. קניוק ראה את זה מגיע.

'מגרש השדים' של קניוק הוא ספרו 'הברלינאי האחרון', שבאורח חריג יצא לאור בגרמנית, בטרם יפורסם בחודשים הקרובים בעברית. קניוק כינס בו את רשמי מסעותיו הרבים בגרמניה. כתב על מיפגשים עם אנשים ברחוב ועם אנשי-שם. בתקופה שבה גרמניה 'האחרת', המתאחדת, שינתה את פניה, קניוק שימש עד לרגע הרואה כל פגע. נפקד ונוכח, זר ושייך, משליך מבט חודר אל תוככי גרמניה של היום ועורך מסע אל תחתית התודעה הגרמנית.

בשפתו הישירה והנוקבת הוא סוגר חשבון עם אטימותם של הגרמנים, עם עוורונם של האינטלקטואלים, עם צביעותם של היהודים המקומיים ועם בורותם של הישראלים. מנפץ את כל המיתוסים על גרמניה החדשה ועל הפיוס היהודי-גרמני.

זו הסיבה לדממה הרועמת, שאופפת את הופעתו של 'הברלינאי האחרון' בגרמניה. למרות האקטואליות הרבה שלו, הוא אינו מעורר ויכוחים סוערים ולא נמכר היטב. בעוד גרמניה מתחבטת בסוגיית 'מיהו אנטישמי', שהתלהטה בחודשים האחרונים, מציג קניוק בפני הגרמנים, יהודים ולא-יהודים, ראי של מציאות מנופצת, שקשה להם להתבונן בו. קניוק עושה זאת באמצעות דיווח חסר פשרות על הכאן והעכשיו. את הדיון התיאורטי על האנטישמיות החדשה בלבושה האנטי-ציוני והאנטי-יהודי, הוא פורט למעות של חיי היומיום.

כמה מהעיתונים החשובים בגרמנית, כמו 'די צייט' ו'נוייה ציריכר צייטונג', אומנם פירסמו ביקורות הלל. אבל ה'זודדויטשה' טען, למשל, שקניוק סובל מפאראנויה, והמליץ למי שאין לו עצבים לשמוע הטפות מ'ישראלי זועם', שלא לקרוא את הספר. בגרמניה של היום, הישראלים איבדו כנראה את זכותם לכעוס על אי צדק, לנוכח המתרחש בשטחים. גרמניה החדשה עסוקה בטיהור מצפוני של עברה ובהשוואת סבל הגרמנים במלחמת העולם לסבלם של האחרים, ונא לא להפריע.

קניוק חש, שדווקא המימסד היהודי-גרמני מנהל מלחמה נגד ספרו, מאחר שהוא חושף את האמת המרה, שאין 'גרמניה אחרת'. זאת הטרגדיה היהודית כאן, הוא מסביר. מאות שנים ניסו היהודים להיות אהובים על ידי הגרמנים, אבל הגרמנים לא אוהבים אותם.

העוינות שבה נתקל בביקורו כאן בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל התרבות היהודי של העיר, שאליו הוזמן לדבר על ספרו, חיזקה בו את תחושת הריחוק. "אנשים אומרים לי דברים נוראים. אני מרגיש שאנחנו בתקופה רעה מאוד. בזמנו היו באים אלפים להתווכח ולצעוק. עכשיו הם מסתגרים, לא רוצים לדבר. רק להאשים אותנו שלא למדנו דבר מהשואה, כאילו השואה היתה אוניברסיטה להתנהגות טובה. גרמניה לא מעניינת אותי יותר. הספר הזה שיחרר אותי. אין מה לעשות, אני לא אשנה את המצב, וגם ההיסטוריה לא תשנה אותו".