ביבי נגד הטרור, שידור חי

היום הזה התחיל עגום עבור בנימין נתניהו. בשביל מה בכלל לקום בבוקר. זה מובטח להיות יום אסונו, יום תבוסתו, יומו של הקרב האחרון, האבוד, קרב המאסף של הסיבוב הנוכחי, והסקרים כבר קברו את נתניהו וגם הניחו אבנים על המצבה. זה הסוף, לבינתיים. לילה טוב לראשות הממשלה. בכיסו תחוב, מן הסתם, נאום התבוסה אותו יישא הלילה, נתניהו לא יכול היה לקוות לשום דבר טוב מהיום הזה. יום אבוד.

אבל אז – רגע, רגע. מה מדווחים לו פה? לא נכון. יש. מתנה משמיים. העסק-הביש במומבסה. מומבסה! לא ירושלים, לא חדרה, לא תל-אביב – הפעם פיגוע במומבסה. זו הטריטוריה שלו, לא? משרד החוץ. הו, כן. זה הולך להיות המופע שלו. הבמה כולה שלו. היום הגורלי מכולם, היום המכריע, יומו של אריק, והבמה פונתה לפתע – נס משמיים – רק בשבילו.

נתניהו לא מבזבז זמן. הוא מגיע לחדר המצב של משרד החוץ ומיד נחלץ לפעולה נועזת בשירות העם והמדינה: הוא פותח את חדר המצב לעיתונאים. שייכנסו פנימה, שיזרמו, שיקליטו וישדרו את חדר המצב ובו המפקד נתניהו. זה טוב למוראל. זה יעזור להם המון במומבסה. עכשיו נתניהו רוצה לקבל תדריך ממנכ"ל המשרד, יואב בירן, מול המצלמות. זר פרחים מונח לו לפתע על השולחן בחדר המצב. נתניהו מאזין לבירן, המצלמות מאזינות לנתניהו, ונתניהו מוביל את המערכה, מפקד מהשטח, מוריד הוראות. הכל בכאילו. "כדאי להתרכז קודם כל באפשרות הזו", הוא מורה לבירן. "זמן זה חיים", הוא מודיע, ואז, בהעדר משהו טוב יותר לומר, חוזר ומבהיר: "זמן זה חיים". כוונתו, אני מניח, בעיקר לזמן-מסך בפוזיציה פיקודית, כאשר החיים בהם מדובר הם חיים פוליטיים. עוד זמן-מסך, עוד סיכוי לחיים. תנו לנתניהו צ'אנס לחיים, זה המסר היוצא מחדר המצב מוצף העיתונאים של משרד החוץ.

נתניהו מביים את נתניהו

מתי לאחרונה נפתח חדר המצב של משרד החוץ לעיתונאים בשעת חירום? יתכן שמעולם לא. מה לרגעי הלחץ, האימה, המצוקה והצורך הדחוף בפעולה וסיוע ולמסיבת עיתונאים מיושבת? דבר וחצי דבר. זו הסיבה כי בכל רגעי המשבר של ישראלים בנכר בהם מטפל חדר המצב הזה על בסיס שבועי לא נוכחות מצלמות טלוויזיה בחדר, למרות שהתוצאה יכולה היתה, מן הסתם, לעבור כתוכנית-מציאות מצוינת ועתירת רייטינג. אין לחדר המצב – ולא צריכות להיות לו – כל יומרות טלוויזיוניות, בידוריות או פוליטיות בשעה שהוא עוסק בסיוע לישראלים. אלא במקרה המסוים בו נתניהו הוא הבוס.

ברגע בו פתח נתניהו לעיתונות את חדר המצב ברגעיו הקריטיים והניח את עצמו במרכז הפריים, הפך האיש לכוכב תוכנית-מציאות מטעם עצמו, בבימוי עצמו, והצליח לבצע את השילוב הטמא שבין סיוע לישראלים במצוקה, עשיית טלוויזיה וגריפת הון פוליטי בו-זמנית. וכאשר עבר נתניהו, בטבעיות גמורה, מפאזת "יושב ומאזין לתידרוך מנכ"ל המשרד" לפאזת "משיב לשאלות מאולפן ערוץ 2 ואז פורץ בנאום קדחתני" ראיתם את נתניהו הקלאסי, האופורטוניסט הזעיר, איש השיווק העוטה חליפת פוליטיקאי. "זו קפיצת מדרגה חמורה ביותר", מיהר להבהיר לצופים בכל העולם את שקרה, ובצדק: זו אכן קפיצת מדרגה חמורה כאשר מחליט שר החוץ להפוך את חדר המצב למסיבת עיתונאים בשירות עצמו ברגעי חירום.

ומה אצל שרון?

גם שרון, שהתבקש להגיב לדרמה במומבסה בעודו בקלפי בשדרות, פסק כי אין ביכולתו למסור פרטים נוספים, ואז קרא לכל מתפקדי הליכוד, באריכות, להגיע לקלפיות "כדי למלא את חובתם בבחירת ראש הממשלה שינהיג את מדינת ישראל בארבע השנים הקרובות". דחוף היה לשרון לעבור, במשפט אחד, מהטירדה ההיא שם רחוק - מה מפריעים לו עם זה כאן עכשיו - לעניין לשמו התכנסנו: הבחירה בו, בשרון, עוד היום, ברוב גדול, כמה שיותר גדול. הפסיקו להידבק למסך, קרא

לאנשי מפלגתו. קומו עכשיו, כבו את הטלוויזיה, עזבו אתכם משטויות, ובואו לבחור בי. זו חובתכם האזרחית היחידה היום. כי מה לעשות; זהו יום חגם שם בליכוד, ואף מומבסה-שמומבסה לא תהרוס להם אותו.