גיהנום ב"גן עדן"

כאשר האיר בוקר יום שישי על מומבסה, ניתן היה להתחיל ולהבין מה מושך את הישראלים למקום הנידח, על חוף האוקיינוס ההודי: העיר טובלת בעצים גבוהים בגוון ירוק כהה, עשב ירוק מקיף את שדה התעופה ואת הצריפים המקומיים, והאוקיינוס הכחול עמוק מלחך מכל כיוון את האי שעליו יושבת העיר. "אנשים בסך הכל ניסו לברוח קצת מהמציאות אצלנו, לגן העדן שכאן, ואפילו את הזכות לברוח לקחו מהם", אמר בצער פרופ' אריה אלדד, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בהדסה עין כרם, שהיה בין הישראלים הראשונים שהגיעו בערב הפיגוע לסייע לפצועים.

אלדד, קצין הרפואה הראשי בצה"ל בדימוס, עמד מול מה שהיה עד לפני יממה השער של מלון "פרדייז מומבסה". שתי בקתות קטנות עשויות גזעי עץ וענפי דקלים וביניהם מחסום רעוע שהפעיל עובד מקומי. אלה היו מחסומי האבטחה של מלון בבעלות ישראלית, שאירח בעיקר תיירים ישראלים, במסגרת טיולי צ'רטר של חברה הנושאת את אותו שם. המחסום נפרץ על ידי מכונית התופת, וכעת מתוח בין שרידי הבקתות המפויחות סרט פלסטיק אדום של משטרת ישראל, זהה לסרט שנמתח בישראל בכל זירת פיגוע, אלא שהפעם, עמדו לידו שני קציני משטרה קנייתים, חמושים במקלות במבוק דקים ומנעו את הכניסה מעיתונאים.

שלושה סוכני ביון אמריקנים, במכנסי דגמ"ח בצבע חאקי ובמשקפי ריי-באן, טיילו בזירת הפיגוע ורשמו בפנקסיהם תיאורים מדויקים של הזירה ועדויות של העובדים המקומיים. מדי פעם טעו הקנייתים והתעקשו למנוע את הכניסה להריסות המלון גם מאנשי שב"כ ומוסד ישראלים, ורק התערבות של איש שירותי הביטחון המקומי מנעה את אי ההבנה המביכה.

המאבטחים ליוו את המטוס

אחד הישראלים שנכנסו ויצאו בשערי ה"פרדייז" הוא ג', קב"ט אל על בקניה. מדי יום רביעי, לקראת הטיסה השבועית של ארקיע למומבסה, יורד ג' בראש צוות מאבטחים וסלקטורים לעיר החוף המזרחית ומלווה את סידורי הטיסה. ביום חמישי האחרון, כשעלו הנוסעים כולם למטוס, נכנסו כמה מאבטחים ישראלים לרכב השכור, ויצאו למסלול ההמראה. הם ליוו את המטוס מקרוב, ונסעו לצידו במהלך ריצה ההמראה, כדי למנוע התפרצות של כלי רכב אל המסלול, ולהגיב לירי שעלול להתבצע לעבר המטוס. איש לא ירה והמטוס המריא.

אך כעבור כמה שניות פילחו שתי שריקות את האוויר, וכדורי אש כתומים התרוממו לכיוון המטוס. ג' האיץ מיד בנהג הרכב וניסה להגיע אל מוקד השיגור, אך המחבלים נכנסו במהירות לרכב שטח לבן מסוג מיצובישי פאג'רו ונמלטו. מיד אחר כך הגיעה גם ההודעה על פיצוץ במלון פרדייז. המאבטחים הישראלים היו בין הראשונים שהגיעו אל המלון, והזעיקו במקביל את צוות השגרירות מניירובי. השגריר הישראלי, יעקב אמיתי, ששהה באותו זמן באוגנדה, תפס את הטיסה הראשונה למומבסה וכך גם צוותי האבטחה של אל על מפרטוריה ומאדיס אבבה.

צה"ל פעל באוטונומיה מלאה

בשלב זה החלה המתנה מורטת עצבים של 17 שעות. הפצועים פונו לשלושת בתי החולים בעיר והבריאים נשארו להמתין בחוף הים, סמוך לבית המלון השרוף. ב-6 בערב הגיע מטוס מנהלים של פישמן אחזקות, ועליו כמה מאנשי משרד החוץ וכמה רופאים מהדסה. אלה התפצלו בין בתי החולים וסייעו בטיפול בפצועים ובאיתור הישראלים האחרים, שחלקם כבר הספיקו לצאת לשווקי העיר ולרכוש פסלי עץ של ג'ירפות ופילים.

באחת בלילה כבר המתינו הישראלים בבית הנתיבות בשדה התעופה. מטוס הבואינג של חיל האוויר היה הראשון מתוך ארמדה של 5 מטוסים שנחת בשדה. למרות קווי הדמיון שניסו למתוח חלק מהישראלים בין החילוץ ממומבסה, לבין מבצע אנטבה, ב-4 ביולי 1976, שום מרצדס שחורה לא התגלגלה מהמטוס הישראלי. יצא ממנו, ברגל, תת אלוף איתן דנגוט, ראש מטה פיקוד העורף, שנכנס לבית הנתיבות והודיע (בלי פאתוס): "הגענו להחזיר את הפצועים, ואת מי שמעוניין בכך, חזרה לישראל".

ובאותה אנלוגיה למבצע אנטבה, עולה השאלה כיצד התייחסו שלטונות קניה להנחתת הכוח הצבאי הגדול – 150 קצינים וחיילים ובהם למעלה מ-30 מאטחים חמושים – בארבעה מטוסי הרקולס ובמטוס בואינג, על אדמתם. התשובה לכך מאירה גם מעט על יחס הקנייתים לנוכחות הצבאית האחרת, זו של הארגונים האיסלאמיים על אדמתם: "הודענו להם, והם לא אמרו כלום", אמר גורם ישראלי בכיר במשלחת. "באופן כללי, היחס אלינו הוא כזה, שניתן לעשות כאן מה שרוצים".

הפעילות הישראלית במומבסה היתה עד כדי כך אוטונומית, שבסופה, לפני המראת המטוס האחרון, עשה אחד מקציני חטיבת קשרי החוץ של צה"ל, מאמצים כבירים כדי לאתר מישהו מהנהלת שדה התעופה, כדי למסור לו בתודה דגל צה"ל ושל פיקוד העורף. האיש לא נכח במקום.

היציאה והכניסה לאזור המסלולים בשדה התעופה מאירות מעט יותר על רמת הביטחון במדינה: ביציאה ובכניסה עומדים אמנם עובדי ביקורת הדרכונים, אבל מי שרוצה לעקוף אותם יכול לעשות זאת בקלות רבה. בכניסה חזרה לשדה, לא מנע איש את הכניסה למסלולים, שלא לדבר על החתמת הדרכון.

לא יודעים איזה דגלים הם שורפים

החקירה בזירת הפיגוע, שנוהלה על ידי אנשי המוסד והשב"כ, וההיבטים הטכניים שלה בוצעו על ידי טכנאי המעבדה הניידת לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. גלגלי מכונית התופת, מסוג לנד רובר, נמצאו במרחק של כמה עשרות מטרים ממוקד הפיצוץ – לובי המלון, שנהרס לגמרי בשריפה. "היה מזל גדול שהמחבלים איחרו קצת ומרבית הישראלים כבר עזבו את הלובי והתפזרו לחדרים" סיפר גורם ביטחוני ישראלי, המשתתף בחקירה. "המטען לא היה גדול מאוד, יחסית למכוניות תופת – כמה עשרות קילוגרמים, אבל הוא הותקן כנראה לצד מיכל הדלק וגרם לשריפה גדולה. קירות הלובי העשויים אבנים לא התמוטטו, אבל כל השאר נשרף. מי שהיה בלובי, משפחת אנטר ומדריך התיירים, העובדים הקנייתים ולהקת הרקדנים של המלון, נפגעו קשה או נהרגו, וכל השאר נפגעו מרסיסי זכוכית ונכוו מהשריפה".

שלום, אחד הישראלים המתגוררים במומבסה, וחברו של בעל מלון הממוקם מול מלון פרדייז, אומר שהמקומיים אינם שונאי ישראל במיוחד: "המוסלמים שביניהם שורפים מדי פעם דגלי ישראל וארה"ב", הוא אומר. "שאלתי אותם יום אחד, 'למה אתם שורפים את הדגלים?', והם לא ידעו בכלל מה הם שורפים. אבל הם שרפו".

אחד הרחובות במוממבסה נקרא על שם בין לאדן, וכמה ישראלים שנסעו משדה התעופה למלון השרוף, שמעו קריאות לעברם: "אינתיפאדה". מקומיים אחרים דווקא מחבבים ישראלים. במיוחד אלה שקיבלו מתנה מתייר ישראלי. "זו חולצה של מכבי רמת גן, קבוצת ספורט בישראל, קבוצה טובה מאוד, אבל אני אוהב מאוד את מכבי חיפה, שזו עיר אחרת", אומר אחד הנערים שהגיע להביט בהריסות המלון שבו עבד. "והם נתנו לי את החולצה מתנה", הוא אומר ומסביר "מתנה איז פרזנט אין היברו".

נשיא קניה הגיע לשדה התעופה

מטוס הבואינג שעזב את מומבסה ראשון ושב לישראל, חזר לקראת הצהריים לקניה, על מנת לאסוף את אנשי החילוץ והרפואה. לקראת הגעתו הזדרזו הישראלים שבאזור המלון ונערכו לשוב לשדה התעופה. שני ספרי התורה שהחזיק בעלי המלון הישראלי, יהודה סולמי, בבית כנסת מיוחד, נאספו על ידי קציני פיקוד העורף ונלקחו למטוס.

שמועה נפוצה ולפיה נשיא קניה, דניאל אראפ מוי, עושה את דרכו למקום, אבל המשלחת עזבה לפני בואו. בדרך לשדה חולפת שיירת הישראלים את השיירה המשוריינת והמאובטחת כראוי, של הנשיא, ברכבי טויוטה ומאזדה חדישים. לאחר כשעה נוחת המטוס ורוב הישראלים מתחילים לצעוד אליו. בדיוק אז מגיע הנשיא מוי גם לשדה התעופה, הקרוי על שמו. לבוש בחולצה מנומרת, ניגש הנשיא מוי אל אחרוני הישראלים. לוחץ את ידיהם, ועוזב.

בשעה 4 אחר הצהריים כבר עושה הבואינג את דרכו מעל האוקיינוס. על פי שעון ירושלים, השבת וחג החנוכה נכנסים בתוך כמה דקות. אחד מאנשי הרבנות קם ובהיעדר נרות, מברך על פנס. החיילים והקצינים שבמטוס שרים שירי חנוכה. האזרחים ברובם ישנים. תא"ל דנגוט עובר במטוס ולוחץ את ידיהם של המחלצים, המאבטחים והרופאים. בנחיתה בנתב"ג, בשבע בערב, מעטים מוחאים כפיים. אלוף פיקוד העורף, יוסף מישלב, ממתין על יד כבש המטוס ולוחץ את ידי השבים. אחד מקציני צה"ל אומר באירוניה: "באנו עד לקניה מוכת הטרור ולקחנו את האזרחים שלנו חזרה הביתה, לישראל הבטוחה".