בדרך לעתיד ורוד

בסוף השבוע הסתיימו אירועי "הרמת מסך" של השנה, במסגרתם נחשפו 14 יוצרים מתחום המחול העצמאי בישראל. השנה בלטו בפרויקט בעיקר השילובים הבין-תחומיים: מחול, תיאטרון, פרוזה, מיצג וז'אנרים בימתיים אחרים. בניגוד לשנים קודמות, בהן נדמה היה שהמחול הוא הדומיננטי ביצירה, השנה בלטו ניסיונות לפרוץ את התבנית התנועתית המוכרת ולעסוק יותר בשוליים.
מדי פעם ניתן היה לקבל תחושה המוכרת יותר לחובבי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. יצירות כמו "אין מקום כזה כמו בית" של מאמי שימאזקי מלהקת בת-שבע, "איפה תיקי" של הרקדן והכוריאוגרף יוסי יונגמן והשחקנית אסתי זקהיים ו"פעמיים קפה" של השחקנית ענת שטינברג והכוריאוגרפית אילנית תדמור, עשו שימוש נרחב בטקסט. לעתים, כמו במקרה של שימאזקי, התקבלה התחושה שהטקסט משתלט ומאפיל על כלל היצירה.
בתחום עיצוב הבמה נעשתה השנה עבודה מרשימה ומושקעת במיוחד, שבלטה ב"בוץ" של רונית זיו, "מאיא" של שלומי ביטון, "חור בנוף" של נמרוד פריד ו"פתאום ציפורים" של יסמין גודר. למרות התכנים האפלים והקשים לעיכול והעדר קוהרנטיות ביצירתה האחרונה והמדכדכת ביותר של גודר, הבמה הפלורסנטית והמקפיאה שלה עוררה עניין והפכה את "פתאום ציפורים" למיצג ראוי. האופן שבו הצליחו יוצרי המסכים השונים להלביש ולהפשיט באמצעים מינימליים את במת סוזן דלל ולתת לה בכל פעם טוויסט אחר נרשם כחוויה בפני עצמה, שהעלתה הרהורים על כך שלמרות שהמחול הוא תחום האמנות הישראלי שזוכה לתקצוב הממסדי הנמוך ביותר, היצירה חזקה מהכל.

פרידה מהקקטוס

השתלבות במרחב ובמצב ניתן היה למצוא בעבודתה מלאת החן של רננה רז "קראו לנו ללכת" כמו גם ב"עVרים" של דה דה דאנס. בשתי העבודות הונף דגל ישראל על הבמה - כל פעם בקונטקסט אחר. גם ב"פעמיים קפה" וב"בואי נימלט" המקסים והנוסטלגי של להקת המחול ענת דניאלי ניתן ביטוי להווה הישראלי. ביצירה האחרונה, מלבד השימוש במינוחים נוסטלגיים, מחזירה דניאלי לבמה את המורה הוותיקה למחול גליה גת, שממלטת את הצופים מההווה לתוך עבר תמים יותר. "קראו לנו ללכת" של רז מציג באור חייכני את מיטב הקלישאות, המיתוסים והפאתוס של הישראליות "הצברית". רז מגישה לצופה מרקחת ססגונית של מיטב השירים ששימשו ומשמשים עדיין לריקודי עם ונפרדת מהקקטוס וממה שהוא מסמל לצלילי "עצוב למות באמצע התמוז". גם בעבודה זו, כמו בעבודותיה הקודמות, יוצא הקהל עם תחושת מורכבות מרעננת.
מסך 5 של הפרוייקט הציג עבודות מאת שלושה מרקדני להקת בת-שבע, בביצוע רקדני האנסמבל. בלטה במיוחד עבודתו של ארקדי זיידס "Girl Under Tree" שחזרה והדגישה קו אחיד של עשייה ושפה מובהקת וייחודית. זיידס חוזר ובוחר גם הפעם להשתמש באלמנטים של מוזיקה אלקטרונית מתכתית ובשפה תנועתית שיש בה מן המחזוריות הרובוטית. הרקדניות של זיידס מונעות על אוטומט כמו על פסי ייצור, אך למרות זאת הוא מצליח להעביר דרכן חום אנושי. התנועה הנוצרת מהפנטת והשילוב בין הגופים על הבמה מרתק. גם "Static" של שרון אייל, לשעבר רקדנית בת-שבע, הציגה עולם תנועתי עשיר, לא רק בשל ההתעסקות בסצינות מין בוטות לכאורה. אייל הצליחה להוציא כאן מרקדניה, שנבחרו לתפארת, איכויות מרשימות. רייצ'ל אוסבורן, שהחל מחודש דצמבר הקרוב תעבור מהאנסמבל ללהקת בת-שבע, נחשפה בעבודה זו במיטבה, כמו גם שאר הרקדנים. אייל עצמה הופיעה בסולו אימפרוביזציה בן 5 דקות כשהיא מלווה בדי.ג'יי אריק שוורץ והציפה, אותי לפחות, ברצון עז לשוב ולראות אותה על הבמה.
חלקם העיקרי של המסכים יועלו גם במסגרת פרוייקט "חשיפה בינלאומית" שייפתח מחר במרכז סוזן דלל ויינעל ב-7 בדצמבר.