אורי צבי גרינברג / כמו יומן

הקטעים המתפרסמים פה הם מיבחר הגיגים, חוויות ומחשבות, שנרשמו מפי המשורר אורי צבי גרינברג (1896-1981) בין השנים 1940-1953. רשמה אותם מפיו, על פי בקשתו, מרים ייבין, רעייתו של ד"ר יהושע ייבין, שבביתם התגורר המשורר תקופות ארוכות. "את סעי לירושלים,׃ אמר לה אצ"ג, "שבי שם עם בנך וכתבי עלי ספר; קחי כל יום שיש, וכתבי כמו יומן". ייבין הקפידה להעלות את הדברים בכתב מלה במלה, גם אם 'נזרקו' מפיו אגב השיחה ובלשון מרומזת, כמי שמשיח עם עצמו. מיומן השיחות הזה ליקטה גאולה כהן, יו"ר בית מורשת אצ"ג, והתקינה לדפוס קטעים מהשנים 1940-1948, שרואים אור בימים אלה בספרון 'כמו יומן'.

חנוכה 1940

* אני רוצה לכתוב דברים אחרים, אבל היד והעט פונים לדברים אחרים לגמרי. מוזר, בלתי מובן. ואני מפחד: משיחיות שקר? דברי הייעוד הם כאבנים גדולות שחוסמות את הדרך לדברים שהייתי רוצה להביע.
* אין יפה בעולם משירים, וכל שיר יש לו זמן משלו שבשבילו הוא בא לעולם. כל אחד רואה שהשמיים כחולים - אבל חשוב באילו מילים מבטאים את זה. ולא רק המילים כמילים - אלא צירוף האותיות שלהן. המילים בשיר יוצרות את הניגון, וזה מנגן.
* הרגשנות שיש בי - מקורה בטבע המקום שבו נולדתי: קציר השחת, פריחת הגנים, היערות והדובדבנים, שהם כמו יין כרמל יקר.

ירושלים, 4 במרץ 1941

* בילדותי היו כורתים יערות אצלנו, זה כאב לי תמיד מאוד. לא הייתי ישן בלילות, ובבוקר הייתי הולך לראות את הקורות המונחות בעיר. היה נדמה לי שבכל עץ יש גוף בלי ידיים. בתוך הגזע יש נשמה יהודית והגויים מנסרים אותה. היה נדמה לי שהעצים מתחננים לפניי: "הצל אותנו...!" אני השבתי להם: "אתם הלא רואים, אני ילד קטן. תקראו לאריות, לדובים ולזאבים, הם יצילו אתכם".
* מכל הימים אני אוהב את יום שישי. אני מרגיש את עצמי שלם.

17 ביולי

* כל אחד זוכר את ביאליק כאביב השירה. אני זוכר אותו כריחות אביב. אין בו מנביא. הנביאים הוכיחו על יסוד קונקרטי: והיה אם תעשו כך... או: והיה אם לא תעשו כך... בביאליק אין מכל זה, אין בו מתנועת שחרור... הוא מדבר מהלב היהודי והזעם שלו הוא כעס יהודי.
* הייתי אומר על תומס מאן שהוא היחיד מהסופרים הגויים שמשתדל לתת דבר-מה שאיננו ספרותי, דבר-מה שמתקרב ל''דרש' שלנו, אבל כמובן לא מגיע לזה.
* שקספיר היה משורר גדול, אבל איננו גדול מאי-אלו משוררים עבריים... הוא אינו אלוהי. בהומרוס יש משהו אלוהי.
* ישו ניצח את האלילות והפך את העולם לאלוהי.
* מצדה, בסופה של מלחמה אבודה - זה יפה, אבל מצדה אפריורי - אני לא אוהב את זה.
* הסופר שלום עליכם - גאון עולם! לו היה חי הייתי הולך רגלי לקצה העולם ונושק לו את כפות רגליו. רק את "דון קישוט" אפשר להשוות אליו... אחריו קשה לכתוב.
* לו אמרו לי ללכת ברגל ולהגיע לאמי - הייתי מתחיל ללכת והייתי שר כמו שהייתי הולך לירושלים... הייתי הולך אליהם, אל הוריי, ברגל, בחדווה, אלפי קילומטרים, ולא הייתי עוזב אותם עוד... שרק אזכה לשבת עוד עם הוריי ולתקן מה שחטאתי להם. זה מה שאני רוצה.
* רציתי לכתוב, ופעם אני אכתוב את זה: סוגרים את העיניים ופותחים, סוגרים את העיניים ופותחים, ופעם - סוגרים ולא פותחים עוד.
* אלוהים תמיד נהג אתי בחסד: הוא הראה לי סכנות - והציל אותי מהן ברוב חסדו.
* בנו משתקפים כל חייהם של הגויים, בשל כך הם שונאים אותנו. זה הפחד הגדול שלהם.
* כשהיהודים יהיו גאולים העולם יהיה אחר... הלא השנאה ליהודים מרעילה את כל העולם. אנחנו לא ראויים - אבל הסבל שלנו וימי הדם שלנו וימי הפחד שלנו - ראויים.
* בירושלים אין חוץ; הולכים כמו בפרוזדורים.

לאחר מותו של טשרניחובסקי (סוכות תש"ד)

* עצוב ועלוב להיות משורר אצלנו. היהדות היא כרחם אשה זונה. זהו הביטוי, איני יכול להגיד אחרת... טשרניחובסקי לא השאיר אחריו לא חליפה, לא זוג מכנסיים, לא כתונת שלמה - רק פראק נשאר ממנו.

26 בספטמבר תשד

* דברים שלא נכתבו ברוח הקודש - צריך שתהיה בהם עבודה טובה; דברים שיש בהם רוח הקודש - הניצוץ של רוח הקודש מכפר על העבודה, גם אם איננה טובה... זהו ההבדל בין ביאליק ושניאור.
* לא כולם באו לציונות לתת, יש שבאו לקחת. אני, ועוד אחדים מעטים, באו באמת לתת - ונשרפו... לכן אני נראה כך.

16.1.43

* מנין זה באו אלי געגועים לדברים שלא ראיתי מימי? איך זה שאני אוהב עוגב? אני הלא שמרני ביחס לנימוסים ומסורת, אבל בעד עוגב הייתי לוחם.
* כל משורר היה צריך לעבור קורס ולדעת לנגן.

20.12.43

* אין לתאר את האהבה שנשאתי בלבי לארץ הזאת. 'ירדן' - המלה הזאת אצרה בתוכה כל כך הרבה געגועים, שבכוח זה אפשר היה לכבוש ארצות... החלוציות היתה דבר גדול. אני זוכר שהוזמנתי לבית-אלפא ושרנו שם בלילה... שרנו כל הלילה את אהבתנו לארץ-ישראל.
* משונה הדבר: בכל מה שאני כותב אין מהייאוש. זה לגמרי אחרת מאשר כשאני מדבר. נפשי סולדת מכל אופטימיות, אבל בכתב - אינני יודע מדוע זה יוצא אחרת...
* בכל הזדמנות אשתדל להכניס בשיריי על הטבע, העצים והציפורים - את המוות, את בית הקברות, כי בספרות קיימת טנדנציה: "נדבר על הטבע, העצים, כי הלא הם הדבר הנצחי..." נצחי? אני אראה להם...
* בכנסיות של הגויים יש תפארת, אך יש שם גם ריח מתים. בבית הכנסת שלנו - אתה אך שמח וטוב לך.
* כל החיות עצובות לפנות ערב.
* את רואה את חיי, את בדידותי. הלא אני בעצמי עוד לא יכול לתפוס את זה שנשארתי יחידי בעולם, אין לי אףאחד; בכל פעם אני נזכר איך הרגו לי את הוריי, את כל משפחתי, ואני לבדי... השירים, זה מה שיש לי , זה מה שנשאר לי.
* כשאני רואה ארג יפה - זה חשוב וגדול בעיניי כמו שיר יפה... אין לי חשבונות של רוכל שזה גדול וזה קטן. כשאני נמשך לאשה - אינני עושה חשבון שהנה בעוד שנה היא תהיה זקנה... איני עושה כל חשבונות. השקפתי היא אסתטית.
* יש עמי בכתובים ספר גדול של שירים ליריים, אבל קודם אוציא את שירי ירושלים.

שבוע לפני ראש השנה תש"ח

* הביטי כמה יפים העצים במלוא השעה הזאת: למעלה, בשמיים, עננים, והעצים, למטה, מרגישים שמשהו טוב הולך ומתקרב ובא אליהם... הם עומדים בציפייה כמו לקראת אירוע חגיגי.

אירוע מיוחד להופעת "כמו יומן" ייערך על ידי אגף התרבות של עיריית ירושלים ביום רביעי (4 בדצמבר) באולם מועצת העירייה, כיכר ספרא 1. מתוך הספרון יקראו בין השאר: דן מירון, ארז ביטון, נעמי רגן, אגי משעול, מירון איזקסון ורפי וייזר, וכן אישי ציבור, צבא וביטחון. ינחה דודו אלהרר

אורי צבי גרינברג נולד בגליציה ב-1896 והתחנך חינוך תורני-חסידי. הוא החל לכתוב ביידיש, אך עם עלייתו ארצה בדצמבר 1923 עבר לעברית. בסוף שנות העשרים, לאחר פרעות תרפ"ט חלה תפנית בהשקפת עולמו, ומקירבה לתנועת העבודה הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי. בחוברת "כלפי תשעים ותשעה" וב"חזון אחד הלגיונות" באו לידי ביטוי התנגדותו להבלגת היישוב וקריאתו להקמת כוח עברי לוחם. בימי המאבק בבריטים נעצר, ולאחר קום המדינה היה חבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות. ב-1957 קיבל את פרס ישראל לספרות. נפטר ב-1996. מספריו האחרים: "ספר הקיטרוג והאמונה", "אימה גדולה וירח", "אנקריאון על קוטב בעיצבון", "כלב בית", "אזור מגן ונאום בן הדם" ו"רחובות הנהר", שבו נתן ביטוי לשואה ולחורבן יהדות אירופה. מאז 1990 מופיעים מחדש כתבי אורי צבי גרינברג במהדורה מפוארת, בעריכת דן מירון ובהוצאת מוסד ביאליק. עד כה ראו אור שישה-עשר כרכים.

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"