העיקר ההשתתפות. נועם שיזף על ספורט ופריימריז

ברוב מדינות העולם המתוקנות הספורט הוא נושא לחקיקה נמרצת ודיונים בממשלה. בישראל אין ספק שיש נושאים חשובים יותר על סדר היום, שדוחקים את הספורט לשולי הוועדות הנידחות ביותר. תפקידם המסורתי של הפוליטיקאים כאן הוא לברך את הקבוצה התורנית שזכתה באיזה ניצחון מקרי באירופה, ואם אפשר אז בזמן צפיית שיא בערוץ 2.

ובכל זאת, היו לא מעט שליחי ציבור שבחשו – במישרין או בעקיפין – בקלחת הספורטיבית שלנו. הפעילות הזאת היא אולי לא סיבה ישירה לתמיכה או להסתייגות מהם, במדינה שסובלת ממשבר כלכלי, מדיני וחברתי עמוק, אבל רגע לפני הפריימריז, שווה בכל זאת להיזכר גם בסעיף הזה בגליון ההתנהגות של נציגינו.

פדיחה בוועדה

עיקר הפעילות הפרלמנטרית סביב הספורט התרכזה בוועדת החקירה בנושא האלימות בספורט, בראשותו של אבשלום (אבו) וילן ממרצ. עיון בפרוטוקולים של הוועדה הוא משימה מייגעת למדי, ולא לחינם העניקו לה באחד העיתונים את הכינוי "ועדת הבלה-בלה".

הוועדה בילתה יותר מדי זמן בדיונים על פעולות הסברה וחינוך, שנהנות מרייטינג גבוה אבל ערכן מוטל בספק, בעוד המשימות העיקריות – קידום שיתוף הפעולה בין המשטרה, ההתאחדות, הקבוצות והאוהדים, והטיפול במצבם המזעזע של האיצדטיונים – התנהלו להן בעצלתיים. עם זאת, הוועדה קידמה את החקיקה כנגד אלימות אוהדים, ודחפה את נושא הורדת הגדרות במגרשים, גם אם בקצב איטי משהו.

מי שבלטו בדיונים היו יו"ר הוועדה, וכן החכ"ים אופיר פינס (העבודה) וזבולון אורלב (מפד"ל). שאר החברים – מיכאל נודלמן, איתן כבל, אחמד טיבי, זאב בוים ונחמה רונן – לא השאירו חותם מרשים במיוחד.

הרגע המביך של אבו וילן וחבריו לוועדה נרשם ב-3 ביולי 2001, בדיון שעסק בהתבטאויותיו הגזעניות של פיני גרשון, כפי שאלו נחשפו בראשית אותו שבוע ב-Ynet. חברי הוועדה – שידעו קודם לכן לנזוף בחומרה באוהדים על נהימות וקללות - נשבו בקסמיו של מאמן מכבי תל אביב, החליפו מחמאות הדדיות וסיכמו ש"מודה ועוזב – ירוחם". למרבה הצער, באותו הערב שידר הערוץ הראשון לראשונה את קלטת הרצאתו של גרשון, שהראתה עד כמה דבריו של המאמן היו מקוממים. מסתבר שלוועדה קל יותר לנזוף בכל מיני אוהדים ברברים מאשר במי שהיו"ר וילן הגדיר כ"סמל לאומי".

זה שעזב באמצע

הכנסת היוצאת סיפקה לספורט הישראלי את השר הראשון שלו – מתן וילנאי, שנכנס לתפקידו מעט בעצלתיים, אבל יצא ממנו בהכרזות על מלחמת חורמה בעסקנים ומהפכה בתחום הכדורגל (שמשום מה נראות קצת אופטימיות מדי). מרבית הפעולות ששר הספורט יזם עדיין לא הגיעו לידי מימוש, למרות שהן נגעו בכמה מהנושאים המהותיים ביותר בספורט, ובראשם הקצאות הכספים לענפים השונים והקשר בין הספורט המקצועני לאגודות הוותיקות והמסואבות. לזכותו של וילנאי ייאמר שהוא הבטיח לקדם את החקיקה בנושא גם בכנסת הבאה, ובלי קשר לתפקיד שהוא ימלא. נחיה ונראה.

זה שלא עזר

שר הפנים אלי ישי מש"ס לא קשור לספורט באופן ישיר, אבל למשרדו הייתה ההזדמנות לתקוע מקלות בגלגלים של הרבה מאוד נסיונות להביא לפה שחקני חיזוק זרים. לא ברור איזה תועלות מצא ישי בטרטור כל מגן מזדמן שהגיע למבחנים בבית"ר ירושלים; גם אם משרד הפנים פעל במקרים האלו לפי הנהלים, קשה לומר שהשר ישי ניסה להקל במשהו על הקבוצות בארץ, וכל זאת בתקופה שבה מלכתחילה מאוד קשה לשכנע זרים להתקרב לכאן.

לשיאו הגיע אלי ישי בתיזוז שהעביר את ג'ובאני רוסו, כשזה רצה לבחון אפשרות של התאזרחות לצורך הופעה בנבחרת ישראל (הליך מאוד מקובל בעולם, היכן שמדינות מתחננות בפני ספורטאים מובילים לייצג אותן). רוסו, שבאישיותו כבר הפך לישראלי יותר מחומוס, הבין לבסוף שמאיתנו לא ייצא לו שום דבר טוב, והלך לשחק בשביל קרואטיה. במשרד הפנים יכלו לשחרר אנחת רווחה – הדפנו עוד גוי שניסה להסתנן לארץ הקודש.

וזה שרק קלקל

היינו יכולים להכתיר את אלי ישי בתור הפוליטיקאי המזיק ביותר לספורט הישראלי, אם לא היה עוקף אותו מועמד חדש ומפתיע. שר התקשורת ראובן (רובי) ריבלין מהליכוד הוא אולי אוהד כדורגל גדול, אבל כשזה מגיע לפעילות פרלמנטרית, סדר העדיפויות שלו משתנה: ריבלין היה זה שסיפק את המטרייה האווירית למהלך הדוחה של הקמת ערוץ 5 פלוס, הפתח הראשון להפיכת שידורי הספורט לתחביב לאמידים בלבד.

במעשיו, מיצה ריבלין את הסטריאוטיפ המצוי של הפוליטיקאי הישראלי: מבחוץ הוא סחבק של העמך, אבל בפנים הוא בעיקר חבר של אנשי העסקים הגדולים, ואם אין לכם כסף לממיר דיגיטלי וחבילת ספורט, אז תראו בלט על הקרח במקום. העיקר ש"הכל נעשה לפי הנהלים", כמו שענה ריבלין לשאילתה בכנסת בנושא. ומה זה משנה אם אחר כך הערוץ מפר את כל הנהלים? הרי ברגע החשוב במילא אפשר יהיה לחזור לתדמית של האוהד מהטריבונה.

וכמו שצויין בהתחלה, כל זה לא סיבה לשנות הצבעה במדינת ישראל, אבל לפחות אפשר לומר שלא שכחנו.